צעדים

הורותצעד ראשון על הירח
רשומה רגילה

הליכה היא התרופה הטובה ביותר לאדם.
(היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית)

לפני כ-15 שנה שברתי את רגלי הימנית בצורה מקיפה ביותר – 4 שברים ב-3 עצמות, שבר שופרא דשופרא. לאחר ניתוח בתל-השומר בו חוזקו העצמות עם חיבורי פלטינה, דיבלים וברגי פרפר, נעטפה הרגל בגוש גבס מסיבי עם הוראה לא לפתוח במשך 3 חודשים. התקופה הבאה היתה חווייתית במיוחד. למדתי לנוע עם קביים, פיתחתי את שרירי החזה, ערכתי תחרויות ריצה עם חבר נכה שסובל משיתוק מוחין (וניצחתי רוב הפעמים!), ושיחקתי המון במחשב. היה טוב, אבל לאחר סיום התקופה הגיע הזמן לפתוח את הגולם ולתת לפרפר השעיר והמזיע שבפנים לפרוש כנפיים ולצאת שוב לעולם. אז גיליתי דבר שלא ידעתי שיתכן – שכחתי איך הולכים. להמשיך לקרוא

מעבדות לחירות כפולה – הג׳ינג׳ית

פוסט אורחפירמידות
רשומה רגילה

 

נתחיל מהסוף – אני מאושרת. כשאני חושבת על התא המשפחתי שיצרתי, אני מאושרת. יש לי בעל בן זוג מדהים, שותף ומעורב בכל דבר, פתוח, קשוב, שואף לטוב ביותר מבלי לוותר על אף אחד מאיתנו בדרך. יש לי ילד (או דינוזאור אוכל כל) בן 4.5 מתוק להפליא, שואב ידע כמו אטריות במרק עוף של סבתא, רגיש ואכפתי, עם חוש הומור שנון ומוצלח.
ולבסוף, למרות שלא הזמנתי שתי תוספות, בחרו להגיע לעולם שני ילדים מקסימים, בני חצי שנה כיום. אני עוד לא מכירה אותם לעומק אבל למעשה אני מכירה אותם יותר מכל אחד אחר. אני יודעת להגיד מתי כל אחד מהם עייף או רעב, מה מצחיק אותם, מה מרגיע אותם ובעיקר, מה החיבוק או הקול שלי יכולים לעשות עבורם. אני יודעת לקשר בין ההתנהלות שלהם בבטן לבין המציאות – עומר יצא ראשון בלידה בצורה חלקה וללא תקלות. הוא אכן תינוק נינוח, חייכן ומתמסר. נטע התהפכה בבטן בין בדיקה לבדיקה ובלידה עצמה לקחה את הזמן עד שהגיחה לעולם (חצי שעה). היום אפשר לראות כמה אנרגיות יש בגוף כל-כך קטן, את הסקרנות שגרמה לה לזחול ולהתהפך לכל הכיוונים בגיל מוקדם ואת האופי הג׳ינג׳י המתגבש. להמשיך לקרוא

משחקי הרעב

הורותגוזלים רעבים
רשומה רגילה

עומר, קטן ועטוף היטב בשמיכת פליז ירוקה, שוכב בזרועותי ומביט למעלה. עיניו הסקרניות סוקרות את העולם שסביבו, ופניו מתעוותות מדי פעם על סף בכי. הוא רעב. אני מנדנד אותו ושר לו, מנסה להעלים לרגע את הרעב.

״עו-אומר, עו-אומר, עומריקו-קו״ אני משלב את שמו בנעימת הפתיחה של סמי הכבאי. הוא מביט בי ועיניו נפערות בייאוש. ״לא״, הן אומרות, ״פה אין אוכל! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות איפה שיש אוכל!״. הוא מתפתל בידיי ומנסה לדחוף אותי בזרועותיו הקטנות, בזמן שאני מצידי מגביר את מאמצי ההרגעה. יבבותיו מתגברות. להמשיך לקרוא