הליכה היא התרופה הטובה ביותר לאדם.
(היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית)

לפני כ-15 שנה שברתי את רגלי הימנית בצורה מקיפה ביותר – 4 שברים ב-3 עצמות, שבר שופרא דשופרא. לאחר ניתוח בתל-השומר בו חוזקו העצמות עם חיבורי פלטינה, דיבלים וברגי פרפר, נעטפה הרגל בגוש גבס מסיבי עם הוראה לא לפתוח במשך 3 חודשים. התקופה הבאה היתה חווייתית במיוחד. למדתי לנוע עם קביים, פיתחתי את שרירי החזה, ערכתי תחרויות ריצה עם חבר נכה שסובל משיתוק מוחין (וניצחתי רוב הפעמים!), ושיחקתי המון במחשב. היה טוב, אבל לאחר סיום התקופה הגיע הזמן לפתוח את הגולם ולתת לפרפר השעיר והמזיע שבפנים לפרוש כנפיים ולצאת שוב לעולם. אז גיליתי דבר שלא ידעתי שיתכן – שכחתי איך הולכים. להמשיך לקרוא

עומר, קטן ועטוף היטב בשמיכת פליז ירוקה, שוכב בזרועותי ומביט למעלה. עיניו הסקרניות סוקרות את העולם שסביבו, ופניו מתעוותות מדי פעם על סף בכי. הוא רעב. אני מנדנד אותו ושר לו, מנסה להעלים לרגע את הרעב.

״עו-אומר, עו-אומר, עומריקו-קו״ אני משלב את שמו בנעימת הפתיחה של סמי הכבאי. הוא מביט בי ועיניו נפערות בייאוש. ״לא״, הן אומרות, ״פה אין אוכל! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות איפה שיש אוכל!״. הוא מתפתל בידיי ומנסה לדחוף אותי בזרועותיו הקטנות, בזמן שאני מצידי מגביר את מאמצי ההרגעה. יבבותיו מתגברות. להמשיך לקרוא