פה קטן, סודות גדולים – פוסט אורח

פוסט אורחציור ילדים של אשה רוקדת במועדון חשפנות
רשומה רגילה

 

האגדה מספרת על ליידי אסטור, חברת פרלמנט בבריטניה, שאמרה לצ'רצ'יל שאם היו נשואים, היא הייתה שמה לו רעל בתה. על כך צ'רצ'יל השיב שאם היו נשואים הוא היה שותה את התה. בהזדמנות נוספת ליידי אסטור אמרה לו שהוא שיכור, צ'רצ'יל ענה לה שהיא מכוערת וההבדל הוא שמחר בבוקר הוא יתפכח.

מה שיפה באגדות שכאלו היא העובדה שלא משנה אם זה קרה באמת או לא. הסיפור בא להעביר לנו מידע בצורה הומוריסטית משהו ומכך אנו יכולים להקיש על המיזוגניות של צ'רצ'יל, פמיניזם לפני שקראו לו כך בכלל ו/או מערכת היחסים בין חברי הפרלמנט לראש הממשלה בבריטניה. בכל מקרה, אנחנו מורווחים. להמשיך לקרוא

הכוורת – סיפור קצר

סיפור קצרדבורה מתה
רשומה רגילה

 

המלכה הביטה בדאגה מבעד לחלה, עוקבת אחרי נתינותיה המתרחקות. היא נעה באי נוחות הלוך ושוב, מחככת את כנפיה בעצבנות ומשמיעה זמזום מתוח. הדבורה שעמדה לידה הביטה בה בדאגה, מקווה שמלכתה תירגע.

״שמש?״, לחשה הדבורה למלכה בעדינות, ״שמש, את בסדר?״

המלכה עצרה את תנועתה ועיניה התמקדו בדבורה שלצידה. היא נראתה מופתעת ומבולבלת, כמו התעוררה מחלום רחוק. להמשיך לקרוא

פרוטו-מכונית

הורותילדה נוהגת במכונית
רשומה רגילה

בוקר, רגע לפני שיוצאים לגן. אני שואל את רותם את השאלה הקבועה: ״רוצה לקחת צעצוע לגן?״

״כן!״ עונה הקטן ומקפץ בהתלהבות לבחור נציג מערימת כלי הרכב שלו.

עיניו נעות על פני החברים ב״רובו-אוטו פולי״ – רוי, הרובוט החזק מכולם שהופך לכבאית, פולי, הרובוט שהופך למכונית משטרה, אמבר, הרובוטית הוורודה שהופכת לאמבולנס ואלי, הרובוט החמוד שהופך למסוק. הוא מדלג על פני חברי ״מפרץ ההרפתקאות״ – כלבים הנוהגים במכוניות חירום והצלה למיניהם, על פני ספידי מקווין מ״מכוניות״, עובר את מכוניות המירוץ שלו, הטרקטורים, הכבאיות השונות, המסוקים והמטוסים, ואז עיניו נוחתות על מכונית אחת. רותם חוטף אותה ורץ לדלת. להמשיך לקרוא

מופע קסמים

הומורקסמים
רשומה רגילה

דממה שררה בחדר המואר. אני, ישוב בכסא הנדנדה הגדול, נעתי בחוסר נוחות במקומי, חש במבטים הנעוצים בי. מולי שכבו שרועים בתוך טרמפולינות צבעוניות עומר ונטע, תינוקות שמנמנים ועירניים במיוחד בני 3 חודשים, ובהו בי. תינוקות בגיל הזה מעולם לא מביטים – הם בוהים, עיניהם קרועות לרווחה כמו צבי מול פנסי מכוניות. מטריד לעיתים.

במשך זמן שנדמה כנצח הסתכלתי לעברם והם בהו בי, עד שחשתי שהדממה מעיקה מדי. ״ובכן״, אמרתי לעולם באופן כללי, ״שלום לכם.״

הם בהו בי. להמשיך לקרוא

דרך עיניה

פוסט אורחתינוקת מרחפת
רשומה רגילה

אני נישאת באוויר. משהו אוחז אותי ושומר עלי. אני סומכת עליו, בעיקר בגלל שאין לי ברירה. אני לא יודעת עוד איך להזיז את האיברים שלי, ואני נתונה לחסדי העולם. זה מפחיד לפעמים, אני מודה, אבל עכשיו בעיקר אני מסתכלת, מנסה לקלוט מה קורה.

בין הצללים והאורות שחולפים מול עיניי ללא הרף, אני מזהה לפתע מבנה מוכר. אני קוראת למבנה הזה ״אמא״, והוא מתחבר אצלי לתחושה טובה. הוא מורכב משתי ״עין״ים וקו שאני קוראת לו ״פה״. גם קול מגיע מעברו, והתחושה הטובה מתעצמת. הקול מזכיר ימים טובים, מזכיר ביטחון, הגנה. שמעתי אותו הרבה בעבר, אני בטוחה, אבל אין לי ממש הבנה של מה זה אותו ״עבר״. אני יודעת שעכשיו הוא עושה לי טוב, וזה נעים. להמשיך לקרוא

״שאון מעורר״ (מוצר איום)

הומורשאון מעורר
רשומה רגילה

אם אתם הורים, וודאי מצאתם את עצמכם משתעשעים לפעמים במחשבה: אילו רק הילדים היו ישנים מחוץ לבית הלילה – הייתי יכול לבחור לקום בזמן שאני בוחר, בצורה שאני בוחר. גן-עדן.

אם אתם אנשים עובדים ללא ילדים, וודאי מצאתם את עצמכם מתלבטים בקושיה: איך אני יכול לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לישיבה בזמן? איך מוציאים את האף מהפוך החמים והנעים?

שני נושאים הנראים במבט ראשון לא קשורים כלל, אבל בלילה מתיש אחד, בעודי מתהלך בבית הלום-שינה, מתנדנד עם אחד/ת התינוקות בידיי (ב-2 בלילה גם לדעת מי מהם? עד פה, הגזמתם), היכה בי הברק. אחרי שקמתי מהריצפה וניקיתי את הבגדים המפוייחים, לחשתי לתינוק/ת: ״יוריקה!״. להמשיך לקרוא

בעיני המתבונן

פוסט אורחציור ילדים
רשומה רגילה

אני תמיד אוהב מאד לקרוא את יובל דרור. הבלוג שלו – הגלוב – כתוב טוב ומעניין. לאחרונה נתקלתי שם בפנינה שאני מעוניין לשתף, בייחוד מכיוון שהיא נוגעת בנושא שמעניין אותי מאד. העולם מנקודת המבט של הילד.

פעמים רבות אני שומע מבוגרים אומרים "ילד הוא כמו מבוגר קטן". לא הוא לא. הבנת העולם שלו רחוקה מלהיות שלמה (כן, גם שלנו, אבל אצלו זה הרבה יותר רחוק), והפער הזה מייצר התייחסויות ותגובות שמרגישות לעתים כתקשורת עם חייזרים מהחלל החיצון. התמונות הברורות והרגילות של עולמנו מתפענחות אחרת ומספקות הצצה לעולם מכושף, שונה.
להמשיך לקרוא

נניח ש….

הורותיצורי הפרא
רשומה רגילה

פסענו אל הצללים, צועדים לאט. רגל אחר רגל הונחו בזהירות על האדמה, מנסות לא להחריד את דממת היער באיוושות זרדים יבשים. אגלי זיעה כבדים נטפו לתוך עינינו ואנו ניגבנו אותם בידינו, מנסים לשמור על המטרה במוקד הראייה.

עדר דינוזאורים אוכלי צמחים ליחך את העלים הקרובים לקרקע, עומדים שאננים ואינם מודעים כלל לגורגוזאורים המתקרבים לכיוונם. הם הרגישו בטוחים במעבה היער שעטף אותם כהגנה – או כמלכודת. אנו, הגורגוזאורים, פסענו בשקט לכיוונם, אוחזים במקלות מחודדים ומתכוננים לקטל. זו תהיה ארוחה רצינית, רותם לחש לי שהוא סופר שם מליון פריטים. לאחר שחשב קצת הוא תיקן את עצמו ואמר שיש שם מליון ותשע. להמשיך לקרוא

שיחות עם אלוהים…

הורותאלוהים
רשומה רגילה

זמן: ערב. מיקום: בית סבא וסבתא של רותם (ההורים שלי). אוכלים ארוחת ערב.

רותם לועס בשתיקה את המלפפון שלו, ואז הוא אומר ״אבא?״.

״כן?״ אני פונה אליו.

עיניו בורקות כשהוא מביט לכיווני. ״אלוהים דיבר איתי ואמר לי לבוא לישראל״, הוא אומר לי בהתרגשות.

״באמת?״, אני שואל בעניין. מעטים האנשים שיכולים להשוויץ בכך שאלוהים דיבר עם הילד שלהם.

״כה״, הוא אומר, כלומר ׳כן׳ ברותמית מדוברת.

״אבל אתה כל הזמן היית בישראל״, אני מנסה את ההגיון שלי.

״זה היה לפני הרבה שנים״, אומר הפספוס בן הכמעט 4 וממשיך ללעוס בשתיקה כמה שניות. להמשיך לקרוא

צא דיבוק צא

הורותדיבוק
רשומה רגילה

כבכל יום שישי לאחר הגן הלכנו רותם ואני לבריכה של הקיבוץ. פרשנו יחד את הסדין על הדשא, לקחנו את בגדי הים שלנו והלכנו למקלחות להתלבש. כשנכנסנו למקלחות נתקלנו בילדון כבן 6 שהיה בדרכו החוצה. רותם הביט עליו רגע ארוך, קירב את פניו למרחק קצר-מכדי-להיות-נעים מפני הילד, ואז נהם נהימה עמוקה. הילד הביט בו משתאה, העביר את מבטו השואל אלי – ויצא החוצה מבולבל.

״רותם״, אמרתי בשקט, ״מה אתה עושה?״

״אני פצ׳י, אבא״, ענה הקטן.

״אבל זה לא היה נעים לילד״, ניסיתי להסביר.

היה ברור לי שהוא לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו. ״אבל ככה דינוזאורים מדברים, אבא!״ הוא אמר לאט, בתקווה שהמידע הפשוט יחלחל.

להמשיך לקרוא