קומיקס על הורות – Fowl Language

לקרואFowl Language
רשומה רגילה

נתקלתי לאחרונה בקומיקס רשת משובח במיוחד בנושא הורות. הוא משובח בפשטות שלו, בקלילות, ובאמת הטמונה בכל עמוד בו. מדובר על Fowl Language, על אב שמגדל את ילדיו – כולם מאויירים כברווזים בקומיקס. מה שאהבתי הוא שהקומיקס לא בוחר בקיצוניות שהורים רבים נוטים אליה – בין אם תיאור ילדיהם כמפלצות או נטל בלתי נגמר, ובין אם תיאור ילדים כאהבה ואושר בלתי פוסק. הוא אמיתי, ונע כמו כל ההורים על הקו בין שני הקצוות. להמשיך לקרוא

מופע קסמים

הומורקסמים
רשומה רגילה

דממה שררה בחדר המואר. אני, ישוב בכסא הנדנדה הגדול, נעתי בחוסר נוחות במקומי, חש במבטים הנעוצים בי. מולי שכבו שרועים בתוך טרמפולינות צבעוניות עומר ונטע, תינוקות שמנמנים ועירניים במיוחד בני 3 חודשים, ובהו בי. תינוקות בגיל הזה מעולם לא מביטים – הם בוהים, עיניהם קרועות לרווחה כמו צבי מול פנסי מכוניות. מטריד לעיתים.

במשך זמן שנדמה כנצח הסתכלתי לעברם והם בהו בי, עד שחשתי שהדממה מעיקה מדי. ״ובכן״, אמרתי לעולם באופן כללי, ״שלום לכם.״

הם בהו בי. להמשיך לקרוא

״שאון מעורר״ (מוצר איום)

הומורשאון מעורר
רשומה רגילה

אם אתם הורים, וודאי מצאתם את עצמכם משתעשעים לפעמים במחשבה: אילו רק הילדים היו ישנים מחוץ לבית הלילה – הייתי יכול לבחור לקום בזמן שאני בוחר, בצורה שאני בוחר. גן-עדן.

אם אתם אנשים עובדים ללא ילדים, וודאי מצאתם את עצמכם מתלבטים בקושיה: איך אני יכול לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לישיבה בזמן? איך מוציאים את האף מהפוך החמים והנעים?

שני נושאים הנראים במבט ראשון לא קשורים כלל, אבל בלילה מתיש אחד, בעודי מתהלך בבית הלום-שינה, מתנדנד עם אחד/ת התינוקות בידיי (ב-2 בלילה גם לדעת מי מהם? עד פה, הגזמתם), היכה בי הברק. אחרי שקמתי מהריצפה וניקיתי את הבגדים המפוייחים, לחשתי לתינוק/ת: ״יוריקה!״. להמשיך לקרוא

כפתורים במימד הרביעי

הומורתינוק בוכה
רשומה רגילה

כבר כמה שנים שאני מתעניין מאד בתחום חוויית המשתמש. למי שלא מכיר, זה תחום החוקר את החווייה שלנו בשימושים שונים – בין אם במוצרים פיזיים (כמו נהיגה במכונית, שימוש בטוסטר, הכנת גלידה ביתית) ובין אם בדיגיטלים (וכאן הכוונה לרוב לממשקים של אפליקציות). התחום מעניין אותי כי הוא משלב שני תחומים אהובים עלי שלא ידעתי בעבר איך לגשר ביניהם – עיצוב ופסיכולוגיה. שניהם מרתקים אותי מאד, והשילוב שלהם מוליד משהו חדש ומספק מאד.

אה, ואני אוהב להתלונן על דברים, מה שרק משפר את ההנאה מהתחום.

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה לגבי חוויית שימוש מסויימת במהלך הטיפול בתאומים. היא מבלבלת אותי וגורמת לי לתהות מדוע זה כך. מדובר על הבגדים. להמשיך לקרוא

אבא שלי לא זגג

קניותשקוף
רשומה רגילה

לא רוצה להיות שקוף.

קטע כזה, אבל אני חושד שאני לא היחיד שחושב כך. לא רוצה להיות שקוף בעבודה, לא רוצה להיות שקוף עם חברים, לא רוצה להיות שקוף במשפחה. להרגיש נוכח זו תחושה טובה, וודאי תסכימו איתי.

לכן, כשמנסים להעלים אותי ולהפוך אותי לשקוף, משהו בי מתמרמר ואני רוצה לדחוף חזרה, לומר ״לא, אתם לא יכולים לעשות את זה״. לפעמים זה קשה, בייחוד כשאני השקוף היחידי, אבל לשמחתי בתחום אחד מצאתי קבוצה של אנשים כמותי שאומרים ״לא נהיה שקופים״ ונותנים יד אחד לשני.

כמובן שמדובר על תחום האבהות, וספציפית על פרסומת לתמ״ל מסויים (לא אזכיר את שמו) שמופיעה בימים האחרונים בטלויזיה. בפרסומת הזו רואים אמהות מדברות בוואטסאפ על התמ״ל של הילדים שלהן – הן יפות, מבלות הילדים (או בישיבה בעבודה, כי קריירה וזה) ושמחות לדון אחת עם השניה על הילדים. לפתע ״פולש״ לשיחה גבר בעל מבט מזוגג ומגמגם טקסטואלית משהו בסגנון של ״זה אבא של X, אני כנראה בטעות בקבוצה…״. כן, זו הנוכחות האבהית המוקרנת על מסך הטלויזיה – אם היא שם אז זה בטעות. הילדים לא מעניינים את האבות בפרסומות, הם בכלל לא רוצים את האבהות הזאת המעיקה עליהם. להמשיך לקרוא

במעגל נחוגה

הורותמדרגות ספירליות
רשומה רגילה

עוגה עוגה עוגה
במעגל נחוגה
נסתובבה כל היום
עד אשר נמצא מקום.
(שיר המתאר חיים עם ילד בן 4)

 

אתמול בערב רותם רותם עיווה את פניו כשאמרנו לו ללבוש את פיג׳מת הרובוטים שלו. ״נמאס לי מהרובוטים!״, הוא קרא, ולאחר משא ומתן זריז השביע אותנו שנחליף לו למחרת את הפיג׳מה. ״אני רוצה את זאת של הכוכבים״, הוא אמר בעיניים נוצצות כשביל החלב. ועם כזו בקשה נלהבת – מי יסרב? ״טוב״, אמרה לו הג׳ינג׳ית, ״מחר זה יום ראשון, תחילת שבוע – נחליף פיג׳מה״. להמשיך לקרוא

עשה לי רובן

הורותרובן
רשומה רגילה

רותם מתרוצץ בסלון, מסדר את הצעצועים לפני השינה. הג׳ינג׳ית שרועה על הספה. ״שרועה״ זו ההגדרה המתאימה ביותר עקב הבטן הענקית שמתנשאת מעליה ומבטי המצוקה שאומרים ״מה זה כח המשיכה הזה???״. לא קל. כבד.

פתאום רותם מחליט שהוא חייב לעבור מעל הג׳ינג׳ית. הוא מנתר על הספה, ולרגע רגליו כמעט נוחתות על הבטן. הג׳ינג׳ית ואני מזדעקים, הוא מסיט את רגליו ונוחת בכבדות בצידה הרחוק של הספה. אני כועס, מרים את קולי עליו ״אל תעשה כזה דבר יותר! הבטן של אמא רגישה מאד!״.

הוא מביט בי וקולט שאני כועס, ואז לפתע תופס את רגלו שנחתה על הספה ומתחיל לייבב: ״איי!!!! אייי!!!!״. הוא מעסה אותה ומתפתל בכאבים על הספה, תוך שהוא מעיף מבטים לעברנו לראות אם הסופה שככה.

הוא שוב עושה לנו רובן.

להמשיך לקרוא

קייטנת החמאס בבילעין

הומוראנשי הפח בחיריה
רשומה רגילה

זה היה בוקר חופשת פסח אביבי ועליז, יום ככל הימים. גלגל״צ התריע כהרגלו על עומסים במקומות בילוי לקטנטנים, אנשים סביבי דיברו ביניהם על תוכנית הריאליטי ששודרה בערב הקודם, אבל אני הייתי בדרכי למקום מנותק מכל הישראליות והשיגרה הזו: לקייטנת חמאס בבילעין.

את פניי בקייטנה קיבל המועלם, אדם קרח בעל ארשת זעופה בשם אבו רות׳ם, שחייך אלי חיוך חסר שימחה ופקד עלי מיד לעלות על האוטובוס עם שאר הצוערים. התיישבתי ליד אחד מהם וניסיתי לפתוח בשיחה. לאחר מספר דקות גיליתי שזה אבוד – המשמעת הפנימית שלו היתה חזקה מדי, והצוער שמר על ארשת פנים רציניות ומיקוד מוחלט. מאוחר יותר נודע לי שזהו רות׳ם, בנו של אבו רות׳ם.

להמשיך לקרוא

מר עגבניה (עדכון)

הורותעגבניות שרי
רשומה רגילה

השבוע שאלתי את רותם שוב אם אני יכול לכנות אותו בכינוי חיבה כלשהו. נתקלתי בסירוב הרגיל.

״אז… עגבניה?״ שאלתי אותו.

הוא הנהן באושר.

״טוב״, נכנעתי, ״אפשר לפחות לקרוא לך בשם חיבה גם ׳קטשופ׳?״

יש אישור.