אבא שלי לא זגג

קניותשקוף
רשומה רגילה

לא רוצה להיות שקוף.

קטע כזה, אבל אני חושד שאני לא היחיד שחושב כך. לא רוצה להיות שקוף בעבודה, לא רוצה להיות שקוף עם חברים, לא רוצה להיות שקוף במשפחה. להרגיש נוכח זו תחושה טובה, וודאי תסכימו איתי.

לכן, כשמנסים להעלים אותי ולהפוך אותי לשקוף, משהו בי מתמרמר ואני רוצה לדחוף חזרה, לומר ״לא, אתם לא יכולים לעשות את זה״. לפעמים זה קשה, בייחוד כשאני השקוף היחידי, אבל לשמחתי בתחום אחד מצאתי קבוצה של אנשים כמותי שאומרים ״לא נהיה שקופים״ ונותנים יד אחד לשני.

כמובן שמדובר על תחום האבהות, וספציפית על פרסומת לתמ״ל מסויים (לא אזכיר את שמו) שמופיעה בימים האחרונים בטלויזיה. בפרסומת הזו רואים אמהות מדברות בוואטסאפ על התמ״ל של הילדים שלהן – הן יפות, מבלות הילדים (או בישיבה בעבודה, כי קריירה וזה) ושמחות לדון אחת עם השניה על הילדים. לפתע ״פולש״ לשיחה גבר בעל מבט מזוגג ומגמגם טקסטואלית משהו בסגנון של ״זה אבא של X, אני כנראה בטעות בקבוצה…״. כן, זו הנוכחות האבהית המוקרנת על מסך הטלויזיה – אם היא שם אז זה בטעות. הילדים לא מעניינים את האבות בפרסומות, הם בכלל לא רוצים את האבהות הזאת המעיקה עליהם. להמשיך לקרוא

אבל הרצל אמר!

הומוררכילות
רשומה רגילה

"אבא, נכון שמליון ותשע בא אחרי מליון ושתים עשרה?״

אני מסתכל אל רותם בחיוך צידי ונד בראשי. ״לא, קודם מליון ותשע, אחרי זה מליון ועשר, מליון ואחת עשרה, ואז מליון ושתים עשרה״.

הקטן מזעיף את פניו. ״לא נכון! מליון ותשע בא אחרי מליון ושתים עשרה, זיו אמר לי!״

 

איך זה קורה שפתאום אני מוצא את עצמי, גבר בן 38 עם תואר ראשון במדעי המחשב, עניין רב במדע פופולארי בתחומי פיזיקה, כימיה וביולוגיה, שנים של נסיון חיים – מפסיד בויכוח ״מי יודע יותר״ מול ילד בן 5 שלומד עם רותם בגן? אני מנסה להבין את הצרה החדשה שנחתה עלינו, ולא מצליח למצוא את ההגיון.

לעזאזל, עשיתי אלגברה 2 באוניברסיטה, ילד, אני יודע דבר אחד או שניים על מספרים!

להמשיך לקרוא

דרושה: קרירות

כללישריפה
רשומה רגילה

חם.

חם בחוץ – השמש קופחת ללא רחם, ללא טיפת רוח קטנה שתצנן את הגוף המזיע. האויר עומד, לוהט. אני צופה חיסכון ניכר בצריכת החשמל אם אנשים יתחילו לחמם מזון על-ידי הוצאה לשמש. זה יעבוד.

חם גם בפנים – בראש. אנשים מתחממים מהר, מתעצבנים מהר. כשהכל לוהט מסביב קל להתלהט וקשה לשמור על קור-רוח. לא סתם כל הביטויים האלה כוללים חום וקור בתוכם – להיות cool קל כשקריר. אבל כשחם כל-כך – קשה כבר לראות בעיניים.

ובתוך הקלחת הרותחת הזו ארעו כמה מקרים מזעזעים לאחרונה. מקרים מתועבים שבהם ילדים נטבחו. ילדים יהודיים, ילד פלשתיני, רוצחים יהודיים, רוצחים פלשתיניים – לכאורה שונים אחד מהשני, ולכאורה שייכים לעם שלנו ולעם שלהם, אחד כנגד השני. להמשיך לקרוא

״יאללה יאללה״

הורותעארס
רשומה רגילה

כבר יותר מחודש שרותם נמצא בגן חדש. בגלל אירועים הקשורים לקשיי גמילה (שאולי אפרט בפוסט מאוחר יותר) נאלצנו להוציא אותו מגן עירייה ולהעביר לגן פרטי. ומכיוון שהמקום היחיד שהיה פנוי הוא בגן של ילדים בוגרים – רותם, עוד לא בן 4, נאלץ לעבור לגן שבו כל הגילאים הם 4 עד 5 פלוס.

ההתחלה היתה, כמו שהגננת תיארה, ירח דבש. הילדים קיבלו אותו בחיבוקים והתלהבות, ורותם החליק פנימה בקלילות והרגיש חלק מהגן במהירות רבה. עם הזמן ההתרגשות הראשונית שככה משני הצדדים ורותם החל להביא סיפורי תסכולים למיניהם (כמו פה למשל), אבל בקטנה. השורה התחתונה היא שעדיין כיף לו שם וכשבאים לקחת אותו הוא אומר ״אבל עוד לא שיחקתי מספיק!״ ומבקש עוד כמה דקות בחצר. פשוט תענוג.

אבל ההשפעה של הפרשי הגילאים מתחילה להיות ניכרת עליו. הוא גדל, פשוט התבגר במהירות, ואימץ לעצמו שפה ומנהגים של ילדים גדולים. להמשיך לקרוא

לא חבר שלך יותר!

הורותכועס
רשומה רגילה

יום ה׳, לפני שבוע:

אחרי שרותם נרדם, בערב, הג׳ינג׳ית ואני מדברים עליו. ״הוא סיפר לי שהוא רב עם אייל״, הוא אומרת לי. אייל הוא אחד החברים הטובים ביותר של רותם, חבר שמלווה אותו כמעט שנתיים – יותר מחצי חיים. ״היה איזה משהו שעצבן את אייל, והוא אמר לו ׳אני לא חבר שלך!׳. זה העציב את רותם מאד והוא דיבר על זה כשלקחתי אותו מהגן״. אני מהנהן וחושב לעצמי כמה זה וודאי לא נעים לשמוע כזה משפט. אנחנו מסכמים לבדוק עם אמא של אייל אם ידוע לה על מריבה חריגה ביניהם, לוודא שהכל בסדר.

 

חג שבועות, לפני שנה:

רותם ואייל משתוללים בגינת המשחקים בכפר שמואל. שניהם לבושים בחולצות לבנות בגלל הטקס בגן, ונראים כמו זוג מלאכים שנפלו מהשמיים לתוך ארגז חול גדול. הם רצים וצווחים באושר, כמו שרק זאטוטים קטנים יודעים להנות מהעולם. להמשיך לקרוא

צפרדע או ראשן?

הורותחיבוק בריוני
רשומה רגילה

בוקר יום ראשון, אבא ורותם הולכים ביחד לגן.

רותם עם מצב רוח טוב של בוקר, רץ קדימה. אנחנו מגיעים לגן, פותחים את הדלת, והוא מיד נצמד אלי, מתחבא מאחורי הרגלים שלי. בנוהל.

בגן כבר מסודרים שולחנו היצירה – שולחנות עם כיסאות, כל שולחנן עם יצירה מסוג אחר – ציור, פסיפס משושים, חיבור צורות עם סיכות, פסיפס עיגולים, וכו׳. ליד השולחן עם הציור יושבים כמה ילדים ומנהלים דיון ער על צפרדעים וראשנים. הם מלאים בהתלהבות רבה מדי ליום ראשון בבוקר, ואני תוהה אם הם כבר אחרי הקפה שלהם. שאר השולחנות בגן ריקים. להמשיך לקרוא