בשעות הבוקר המוקדמות החל הלילה לפנות את מקומו בעצלתיים לקרני האור הראשונות. השמש הפציעה במזרח וקרניה נחו על המבנים ההרוסים, משחקות באור וצל בין החלונות השבורים, החורים הפעורים בקירות ושרידי הגגות המטים לנפול. דממה מוזרה עמדה באוויר, דממה לא מוכרת ומדאיגה. מתוך מחבואיהם הדליקו ההורים טרנזיסטורים שהוחבאו בסליקים מיוחדים באדמה, ושמעו את מה שציפו לו זמן כה רב. הודעה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב בכל תחנה:
״אחרי החגים הגיע.״ להמשיך לקרוא
חנוכה הגיע, מלווה באחד משירי החגים האהובים עלי: ״מעוז צור״. אני אוהב אותו מאז ומכולם לא בגלל שאני מבין את המילים שלו (כי אין לי שמץ של מושג מה הן אומרות), אלא בגלל שמנהג משפחתי הוא לשיר אותו בכמה קולות, מה שמספק הנאה רבה לילדים בגופם ובנפשם שבחבורה.
לא ידעתי מה הוא אומר – עד היום, כשקראתי את הסבריה של דניאל קנדלר בקבוצת ״אמהות שפויות ורציונליות״ בפייסבוק. דניאל היא בעלת תואר ראשון במדעי היהדות, בקרוב שני בחינוך יהודי. לא דתיה, לא מחזירה בתשובה, לא חילונית – עובדת בקהילה משולבת של דתיים וחילוניים. היא סיפקה כמה הסברים שהאירו את עיניי, יחד עם בתים שלא הכרתי. ביקשתי את אישורה, והנה לפניכם – מעוז צור, הגירסא המבוארת. להמשיך לקרוא
ביום שישי מלנו את עומר. את הברית ערך גיסי, ד״ר סקוט וויינר, שהוא גם רופא נאונטולוג וגם מוהל, ולהבדיל מהברית של רותם מצאתי את עצמי מסתכל פה ושם על התהליך. המילה אינה פשוטה, והיא אינה רק חיתוך קטן ומשהו – זהו תהליך כירורגי וקשה לי המחשבה לסמוך על רב חסר הכשרה רפואית שיעשה זאת. אכן, לרב מוהל יש נסיון ארוך שנים – אבל נסיון אינו זהה להבנה, ולצערי מגלים זאת במקרי החירום. עצם העובדה שישנם רבנים שמוצצים את הדם מהפצע מצביעה על בורות גבוהה בתחום הבסיסי ביותר – זיהומים וחיידקים. לא הייתי רוצה להפקיר את הבולבול של הילד שלי בידיים שכאלה. להמשיך לקרוא
ערב, בית משפחת מורן. שעת המקלחת של רותם. אני מסבן אותו בזמן שהוא בוחן בעיון את צעצועי החיות שדבוקים לקיר, תוהה כיצד יסדר אותם היום. אז אני נזכר במשהו שרציתי לדבר עליו עם הקטנטן.
״רותם, אתה יודע שביום שישי אנחנו עושים ברית מילה לעומר?״
הוא מסתובב אלי והעיניים שלו נפתחות כשתי צלחות קורנפלקס. אני מזהה את ההבעה של ״אין לי מושג על מה אתה מדבר״, ושלא במפתיע עוקבת אחריה התהייה. ״אבא״, הוא שואל, ״מה זה?״ להמשיך לקרוא
זמן: ערב. מיקום: בית סבא וסבתא של רותם (ההורים שלי). אוכלים ארוחת ערב.
רותם לועס בשתיקה את המלפפון שלו, ואז הוא אומר ״אבא?״.
״כן?״ אני פונה אליו.
עיניו בורקות כשהוא מביט לכיווני. ״אלוהים דיבר איתי ואמר לי לבוא לישראל״, הוא אומר לי בהתרגשות.
״באמת?״, אני שואל בעניין. מעטים האנשים שיכולים להשוויץ בכך שאלוהים דיבר עם הילד שלהם.
״כה״, הוא אומר, כלומר ׳כן׳ ברותמית מדוברת.
״אבל אתה כל הזמן היית בישראל״, אני מנסה את ההגיון שלי.
״זה היה לפני הרבה שנים״, אומר הפספוס בן הכמעט 4 וממשיך ללעוס בשתיקה כמה שניות. להמשיך לקרוא
נמצאים בסטימצקי, מחפשים ספרים חדשים לקנות לרותם. הקטן מרחף סביב מדפי ה-1+1 כמו יונק דבש, מרפרף בהתרגשות ומחפש מה ימשוך את עיניו. ואז אני רואה אותו נעמד, עיניו בורקות וספר גדול בידיו. ״אבא״, הוא קורא, ״תראה, תיבת נח!״. בכריכת הספר מצויירת התיבה, והכותרת היא ״סיפורי התורה לילדים״.
אני מנסה להסב את תשומת ליבו לספרים אחרים, אבל הוא כבר מדפדף בספר בהתרגשות ופולט מדי פעם קריאות ביניים. ״אדם וחווה!״. ״מגדל בבל!״. ״בני ישראל במצרים!״.
האתאיסט הקטן שלי. להמשיך לקרוא
