צפירה

הורותתהלוכה של תזמורת הילדים במרכז העיר לכבוד יום העצמאות
רשומה רגילה

ערב יום הזכרון.

רותם יוצא מהמקלחת לפני השינה, מכוסה במגבת, קופץ למיטה. אנחנו משתוללים כהרגלנו – סוג של התגוששות/חיבוק עם הרבה שמחה. הג׳ינג׳ית נעמדת ליד המיטה, מוכנה לאחל לילה טוב.

פתאום שומעים את הצפירה מרחוק. רותם קופץ ממקומו, תופס את היד שלי וגורר אותי שאעמוד. ״עמוד דום!״ הוא קורא.

שנינו נעמדים ליד המיטה, והקטן נעמד, ערום, על המיטה.

אני מציץ בזווית העין על רותם. כל גופו מתוח ומלא גאווה על כך שהוא יודע מה לעשות, שהוא חלק ממה שהמבוגרים עושים. הוא מציץ בנו ורואה שאנחנו מרכינים את ראשינו, והוא מרכין גם את ראשו, נע מצד לצד בסוג של מנגינה פנימית שהצפירה מהווה לה קול שני. ככה עומד לידי המטר פלוס הקטן הזה, על המיטה, ערום, מרכין את ראשו לקול הצפירה, ורוקד.

אי אפשר שלא להתאהב בהם.

 

קייטנת החמאס בבילעין

הומוראנשי הפח בחיריה
רשומה רגילה

זה היה בוקר חופשת פסח אביבי ועליז, יום ככל הימים. גלגל״צ התריע כהרגלו על עומסים במקומות בילוי לקטנטנים, אנשים סביבי דיברו ביניהם על תוכנית הריאליטי ששודרה בערב הקודם, אבל אני הייתי בדרכי למקום מנותק מכל הישראליות והשיגרה הזו: לקייטנת חמאס בבילעין.

את פניי בקייטנה קיבל המועלם, אדם קרח בעל ארשת זעופה בשם אבו רות׳ם, שחייך אלי חיוך חסר שימחה ופקד עלי מיד לעלות על האוטובוס עם שאר הצוערים. התיישבתי ליד אחד מהם וניסיתי לפתוח בשיחה. לאחר מספר דקות גיליתי שזה אבוד – המשמעת הפנימית שלו היתה חזקה מדי, והצוער שמר על ארשת פנים רציניות ומיקוד מוחלט. מאוחר יותר נודע לי שזהו רות׳ם, בנו של אבו רות׳ם.

להמשיך לקרוא