תפוס אותי!

הורותסופרמן בפאב
רשומה רגילה

יצאנו מהבריכה אחרי שעה מלאה בהשפרצות והשתוללויות. רותם מלא באנרגיות כאילו רק עכשיו התנתק מההטענה, ואני עייף בסטנדרט. הקטן מתחיל לרוץ וצועק כלפי ״תפוס אותי! תפוס אותי!״, נקרע מצחוק. אני עם המגבת ביד מחליט להתחכם, מגלגל אותה לצורת חבל, אוחז בשני קצותיה ומשליך את מרכזה מעל ראשו בשביל לתפוס את גופו תוך כדי ריצה.

טעיתי בחישוב, והמגבת תופסת את הרגליים שלו. רותם עף קדימה ונוחת עם הפנים על הדשא במלוא העוצמה. הצחוק מתחלף בבכי, וכל גופו הקטן רועד. אני אוסף אותו לזרועותי בתחושת אשמה ומחבק אותו. היא בוכה בחוזקה ואני רואה נפיחות מעל העין ושפשופים בידיים. ואז, בין ההתייפחויות, הוא ממלמל בקול בלתי שבור ״איך יכול להיות שאבות כמוך עושים דבר כזה?״. להמשיך לקרוא

מנהל אבהי

הורותמנהל
רשומה רגילה

ישבתי מעברו השני של השולחן, מול ראש הצוות שלי. עינינו נעוצות אחד בשני במשחק שליטה פרימיטיבי, בודקים מי ימצמץ ראשון.

לא מצמצתי.

״אני לא בטוח שאתה מתאים לצוות״, הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. זו היתה פעם ראשונה שדיברנו יותר מעשר שניות בשלושת החודשים שאני עובד שם. רוב הזמן לא ראיתי אותו, ופתאום – פגישה אישית.

״אתה לא עשית שום דבר משמעותי״, הוא המשיך, ״אתה מבין, אני בעצם מרגיש שאתה די…״. אבל הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר והביט בי בציפיה.

״… מיותר?״ השלמתי בשבילו.

נראה שרווח לו, והוא הנהן, פניו מורכנות.

להמשיך לקרוא

אבא רע! אבא רע!

הורותכלב רע!
רשומה רגילה

הג׳ינג׳ית ואני יושבים בגן של רותם אחרי שעות הפעילות. הגן ריק, כיסאות מפוזרים מצביעים על ההמולה ששררה בו עד לפני כמה דקות. שנינו נדחקים לתוך כסאות של פעוטות בני 5, ומהצד השני של השולחן על כסא הגננת יושבת, ובכן, הגננת.

מטרת הפגישה היא תכנון תוכנית גמילה לרותם. הילדון מתקדם בדברים רבים, אבל בעניין הגמילה – תקוע כבר זמן רב מדי. כדי להבין מה עלינו לעשות, אנחנו יושבים ומשתפים בסדר יום ממוצע בביתנו. הגננת רושמת בכובד ראש את כל מה שאנחנו מתארים על בלוק כתיבה, ולאחר שסיימנו לתאר את הבוקר בלבד אנחנו משתתקים ומצפים לשמוע את גזר דינה. דממה מבשרת רע משתררת כשהיא נושמת עמוק ועוברת במבטה על הכתוב.

להמשיך לקרוא