חבלי גדילה

הורותפיטר פן
רשומה רגילה

אחרי השיחה הנוקבת עם הגננת (לפני שני פוסטים) החלטנו שאנחנו עורכים כמה שינויים. העיקרי ביניהם – לתת לרותם לעשות לבד את מה שהוא יכול, ולא לעשות בשבילו. הרעיון התקבל בחיוביות אצל הקטנטן, וכך הוא סיבן את עצמו במקלחת בערב, יצא עם המגבת והלך איתה למיטה, התלבש שם בפיג׳מה ואז הלך לאמבטיה לצחצח שיניים.
במקרה של צחצוח שיניים נתתי לו לצחצח עצמאית, אבל אחרי זה עברתי שוב על השיניים עם המברשת כדי לוודא שהצחצוח מלא ונכון. הבאתי לו את הכוס עם המים, הוא שטף וירק אותם, ואז הסתכל אלי שאבדוק אם נשארה קצת משחה על הפה שלו.
״הנה, כאן״, הצבעתי לו על פינת הפה.
״נקה לי״, הוא אמר.
״לא, אתה יכול״, הבהרתי לו בפסקנות. להמשיך לקרוא

קסם לפני שינה

רשומה רגילה

העיניים שלי עצומות כמעט לחלוטין. אני מביט מבעד לחרכים, מעמיד פני ישן.

הוא בוהה בי כמה רגעים, חוקק את הפנים שלי במוחו, רגע לפני שיירדם. זה נעים לי.

אט-אט צונחות שמורות עיניו. הוא נאבק בהם, מנסה לפקוח אותם.

יד קטנה מרימה בובת דינוזאור ואז צונחת בעייפות.

ראש נע מצד לצד. תלתלים בריח שמפו לתינוקות מפזרים עננה של אוויר נקי וריחני.

העיניים שלו שוב נעצמות, הנשימה מתייצבת.

אני פותח את העיניים שלי – ואז עיניו נפערות והוא קולט שאני ער ואיתו. חיוך מתפשט על פניו והוא שולח אלי ידיים ומחבק. חזק. בכל גופו הקטן. אנחנו מתחבקים, ואז אני משחרר לאט. ״לילה טוב, מתוק״, אני אומר לו, ועוצם שוב את עיני, חוזר להעמדת הפנים.

הוא מביט בי בציפייה מספר רגעים, אבל העייפות חזקה ממנו. עפעפיו צונחות, פניו מאבדים ארשת, נשימתו מאטה, והוא גולש לממלכת השינה.

אני ממשיך לשכב במקום ונותן לשקט למלא אותי. נותן לחום של הגוף הקטן להרגיע ולנטרל את המתח מהעבודה, את הלחצים מהחיים. מקשיב לנשימות שלו והפעם באמת עוצם עיניים.

עוד מעט אקום ואמשיך בשיגרת הערב, אבל עכשיו אני רוצה עוד רגע עם האהוב שלי.

לילה טוב.