א׳ אבא ב׳ בית-ספר ג׳ זה גדול כל-כך

הורותרותם עם תיק על הגב
רשומה רגילה

רותם פתח את הדלת, מגלגל את התיק הגדול על הרצפה מאחוריו. הג׳ינג׳ית ליוותה אותו החוצה והוא נופף לי לשלום. ראיתי את הפנים המחייכות שלו מופנות אלי, ואז הדלת נסגרה והוא יצא בדרכו ליום הראשון בכיתה א׳.

אני דמעתי. התרגשתי על המעמד ועל כך שהילד כל-כך גדול ועצמאי וכל זה. אבל גם כי התעצבתי על עצמי.

התעצבתי על שלא אסיע אותו יותר לגן. לבית הספר החדש הוא מגיע עם הסעה שאוספת אותו מהבית שלנו. לא אסע יותר איתו ועם התאומים בבוקר בדרך לגן. לא אשיר איתו שירי שטות בדרך, לא אשמע תובנות או מחשבות שעוברות בראשו בזמן שהוא בוהה בענני הבוקר שבחוץ ותוהה על העולם. להמשיך לקרוא

רגע לפני הפיצוץ

הורותעשן פיצוץ מרוחק
רשומה רגילה

הסוכן ג׳ונסון רכן אל החבילה הקטנה, מצחו נוטף זיעה וידיו רועדות. הוא שלף ממחטה מכיסו ומחה את הזיעה ממצחו בתנועה מהירה, עוצר אותה מלטפטף לתוך עיניו מתחת למשקפי השמש השחורים שלו ולהסתיר ממנו את המצב. הוא בלע את רוקו בעצבנות.

״אני הולך לחתוך את החוט האדום״, הוא אמר בקול צרוד וקירב את ידו האוחזת באולר אל החבילה.

״השתגעת?!״, נשמע קול מאחוריו. להמשיך לקרוא

אמנזיית גדילה ורגעים שאינם יותר

הורותגשר הזהב בערפל
רשומה רגילה

ביום שישי לקחתי את נלה, הכלבה, לוטרינר. כשחזרנו החלטתי שאאסוף את הילדים לפני שאוריד את נלה בבית. היא ישבה במושב שלצד הנהג, מוציאה את אפה הסקרן מהחלון ומשרבבת לשון בהתלהבות.

כשאספנו את רותם הוא שמח לראות אותה מלווה אותנו.

״איזה מצחיק שהיא יושבת במקום של אמא״, העיר.

״כן…״, עניתי, ״זוכר שפעם היא נהגה לשבת לידך?״

״לא״, הוא אמר. להמשיך לקרוא

כשעננים אפלים מכסים את השמיים

פוסט אורחסערב
רשומה רגילה

יש לי חבר שלאחרונה נודע לי שהוא מתמודד עם דיכאון כרוני. דיכאון כרוני זו מחלה שרציתי לרשום עליה מזמן, בייחוד מאז התאבדותו של רובין ויליאמס, אבל אין לי אומץ מכמה סיבות. זה נושא חושפני מאד הסותר את הנטיה הטבעית שלי להחביא את הדברים האפלים, שלא ידעו. וגם אני חושש מתגובות קשות או חסרות רגישות עקב הסטיגמות שיש למחלות הקשורות לנפש.

ואז החבר, תום, פרסם פוסט בפייסבוק שדיבר בדיוק על זה. הוא הביא את עולמו האישי ושטח אותו על מול עיני כולם, במהלך שבעיניי נראה לא פחות מהירואי. באישורו, כמובן, אני שמח לשתף את הפוסט שלו.

אני אולי ארשום משהו אישי על עצמי בעתיד. הכל פתוח.

להמשיך לקרוא

משבר בוקר

הורותמאחרים
רשומה רגילה

בכל בוקר סדר הפעילות של רותם קבוע. אני מעיר אותו וקורא לו לאמבטיה. שם הוא מצחצח שיניים, יורד לקומה התחתונה במדרגות ומתיישב ליד שולחן הסלון הקטן. אני מדליק לו טלויזיה ובוחר פרק של סדרה זו או אחרת (״כח החילוץ״ מככב בימים אלה), ומביא לו קערת קורנפלקס עם 3 סוגים שונים מעורבבים יחד (קלוגס! צ׳יריוס! וקופיקו!!). הוא צופה בטלויזיה ואוכל, ובזמן הזה אני יוצא עם נלה לסיבוב קצרצר. כשאני חוזר אני מזכיר לו שהוא צריך להתלבש (כי לטלויזיה יש כוחות מחיקת תודעה), שנינו נועלים נעליים ויוצאים לגן.

ככה זה קורה כל בוקר. כ-ל בוקר.

חוץ מהיום. להמשיך לקרוא

כפתורים במימד הרביעי

הומורתינוק בוכה
רשומה רגילה

כבר כמה שנים שאני מתעניין מאד בתחום חוויית המשתמש. למי שלא מכיר, זה תחום החוקר את החווייה שלנו בשימושים שונים – בין אם במוצרים פיזיים (כמו נהיגה במכונית, שימוש בטוסטר, הכנת גלידה ביתית) ובין אם בדיגיטלים (וכאן הכוונה לרוב לממשקים של אפליקציות). התחום מעניין אותי כי הוא משלב שני תחומים אהובים עלי שלא ידעתי בעבר איך לגשר ביניהם – עיצוב ופסיכולוגיה. שניהם מרתקים אותי מאד, והשילוב שלהם מוליד משהו חדש ומספק מאד.

אה, ואני אוהב להתלונן על דברים, מה שרק משפר את ההנאה מהתחום.

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה לגבי חוויית שימוש מסויימת במהלך הטיפול בתאומים. היא מבלבלת אותי וגורמת לי לתהות מדוע זה כך. מדובר על הבגדים. להמשיך לקרוא

משחקי הרעב

הורותגוזלים רעבים
רשומה רגילה

עומר, קטן ועטוף היטב בשמיכת פליז ירוקה, שוכב בזרועותי ומביט למעלה. עיניו הסקרניות סוקרות את העולם שסביבו, ופניו מתעוותות מדי פעם על סף בכי. הוא רעב. אני מנדנד אותו ושר לו, מנסה להעלים לרגע את הרעב.

״עו-אומר, עו-אומר, עומריקו-קו״ אני משלב את שמו בנעימת הפתיחה של סמי הכבאי. הוא מביט בי ועיניו נפערות בייאוש. ״לא״, הן אומרות, ״פה אין אוכל! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות איפה שיש אוכל!״. הוא מתפתל בידיי ומנסה לדחוף אותי בזרועותיו הקטנות, בזמן שאני מצידי מגביר את מאמצי ההרגעה. יבבותיו מתגברות. להמשיך לקרוא

תפוס אותי!

הורותסופרמן בפאב
רשומה רגילה

יצאנו מהבריכה אחרי שעה מלאה בהשפרצות והשתוללויות. רותם מלא באנרגיות כאילו רק עכשיו התנתק מההטענה, ואני עייף בסטנדרט. הקטן מתחיל לרוץ וצועק כלפי ״תפוס אותי! תפוס אותי!״, נקרע מצחוק. אני עם המגבת ביד מחליט להתחכם, מגלגל אותה לצורת חבל, אוחז בשני קצותיה ומשליך את מרכזה מעל ראשו בשביל לתפוס את גופו תוך כדי ריצה.

טעיתי בחישוב, והמגבת תופסת את הרגליים שלו. רותם עף קדימה ונוחת עם הפנים על הדשא במלוא העוצמה. הצחוק מתחלף בבכי, וכל גופו הקטן רועד. אני אוסף אותו לזרועותי בתחושת אשמה ומחבק אותו. היא בוכה בחוזקה ואני רואה נפיחות מעל העין ושפשופים בידיים. ואז, בין ההתייפחויות, הוא ממלמל בקול בלתי שבור ״איך יכול להיות שאבות כמוך עושים דבר כזה?״. להמשיך לקרוא

בעין הסערה

הורותרמבו
רשומה רגילה

3 פעמים תוך רבע שעה. ג׳יזס.

אין רחמים? כמה באמת אפשר להחזיק מעמד ולהבליג כל פעם? במהלך היום היו כבר לפחות 15 אירועים, וזה בלי לספור את ה״כמעט״-ים, הפעמים שכמעט היה ארוע אבל נעצר ברגע האחרון. אותי זה מתיש. אני מרגיש שכח העמידה שלי נשחק יותר ויותר. לפחות שקט בלילה. להמשיך לקרוא

מנהל אבהי

הורותמנהל
רשומה רגילה

ישבתי מעברו השני של השולחן, מול ראש הצוות שלי. עינינו נעוצות אחד בשני במשחק שליטה פרימיטיבי, בודקים מי ימצמץ ראשון.

לא מצמצתי.

״אני לא בטוח שאתה מתאים לצוות״, הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. זו היתה פעם ראשונה שדיברנו יותר מעשר שניות בשלושת החודשים שאני עובד שם. רוב הזמן לא ראיתי אותו, ופתאום – פגישה אישית.

״אתה לא עשית שום דבר משמעותי״, הוא המשיך, ״אתה מבין, אני בעצם מרגיש שאתה די…״. אבל הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר והביט בי בציפיה.

״… מיותר?״ השלמתי בשבילו.

נראה שרווח לו, והוא הנהן, פניו מורכנות.

להמשיך לקרוא