פרידה מנלה

כללינלה
רשומה רגילה

…הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים.
"אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם".
השושנים היו נבוכות מאד.
"אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי".

(הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי)

כשנלה, לברדורית מעורבת בכנעני, היתה בת שנתיים, סיימתי לקרוא את הספר ״מארלי ואני״.

זו היתה שעת לילה. הג׳ינג׳ית כבר היתה שקועה בחלומה השני ואני קראתי באמוק את הדפים האחרונים בספר, בולע אותם ומרגיש את הלב שוקע יותר ויותר אל התחתונים, עד שהגעתי לסוף הטרגי. לא יכולתי להשאר במיטה. קמתי, רצתי לסלון וקברתי את פני בחזה השעיר והחמים של נלה המופתעת. ״אל תלכי מאיתנו״, יבבתי לתוך הכלבה, יודע שיום אחד זה יקרה, בצורה זו או אחרת, אבל מסרב לתת לזה להגיע. ״אל תלכי, אני אוהב אותך״. להמשיך לקרוא