7 סצינות אימה בספרי ילדים מוכרים

לקרואסיפורי אימה
רשומה רגילה

כשחושבים על ספרי ילדים חושבים על סוף טוב, אנשים מחייכים, אושר ועושר וכל החרטא הזאת שמספרים לילדים לפני שמלמדים אותם שהעולם גדול ואכזר ודורך על בני אדם גדולים וקטנים כאחד. אבל לפעמים הספרים מכילים צדדים אפלים שמתחבאים בציור, במלל, ולפעמים בולטים וקופצים מול העיניים. לכבוד ליל כל הקדושים של ארה״ב, 7 סצינות אימה בספרי ילדים מוכרים. להמשיך לקרוא

4 ספרי ילדים מומלצים למתנה, ואחד שממש לא

קניותילד קורא ספר בספריה
רשומה רגילה

פסח מתקרב וכולם באטרף של מתנות לאמא, אבא, סבא, סבתא, דוד, דודה, ולילדים. אם נשים שניה בצד את כל הרעיונות הגאוניים של קניית בגד לילד או לחילופין עוד לוחם בקוגן לאוסף המיותר, אני מעדיף להשיג לילדים ספר טוב. ספר טוב טומן בחובו זמן איכות משותף, הנאה, לימוד ועניין. נשמע לא רע, הא?

אז הנה כמה ספרים שאני מ-מ-ש ממליץ עליהם לילדים: להמשיך לקרוא

יאסנה קולין ומלחמתה בפטריארכיה

כלליסוזאן ב. אנתוני
רשומה רגילה

מה מקומה של אשה בעידן המודרני? אני יוצאת כנגד שאלה זו, למרות שרבות מעמיתותי שואלות אותה. הן מחשיבות את עצמן מתקדמות בגלל שהן מוכנות לבחון מחדש רבות מההנחות של העבר.

הן מתעלמות מההנחה הגדולה יותר – ש׳מקומה׳ של אשה צריך להיות מוגדר ומותאם לה מלכתחילה. אנו מצמצמים חצי מהאוכלוסיה לתפקיד שעליו אנחנו מסכימים בשיחה בודדת. לא משנה כמה תפקיד זה נרחב, הוא יהיה – מעצם טבעו – רדוקציה מהמיגוון האינסופי שהוא הנשיות.

אני טוענת שאין תפקיד לנשים – ישנו, במקום זאת, תפקיד לכל אשה, ועליה להגיע אליו בכוחות עצמה. לכמה זה יהיה תפקידה של אשת מחקר; לאחרות, זה יהיה תפקידה של אשת איש. לאחרות, זה יהיה שניהם. לאחרות נוספות, זה לא זה ולא השני.

אל תטעו בי ותחשבו שאני מעריכה את תפקידה של אשה אחת מעל אחרת. הנקודה שלי אינה לייצר היררכיה בחברה – עשינו זאת כבר בהצלחה רבה – הנקודה שלי היא לגוון בשונות שלנו.

עצמתה של אשה לא טמונה בתפקיד אותו היא מבצעת, במה שהיא בוחרת שיהיה, אלא בכח לבחור בתפקיד זה. מדהים אותי שעלי להבהיר נקודה זו, מכיון שאני רואה אותה כבסיס שיחה אותה אנחנו מנהלים.

(יאסנה קולין, אלת׳גאר)

להמשיך לקרוא

״יבה בה בה בה, בעזרת השם״

לקרואתיבת נח
רשומה רגילה

נמצאים בסטימצקי, מחפשים ספרים חדשים לקנות לרותם. הקטן מרחף סביב מדפי ה-1+1 כמו יונק דבש, מרפרף בהתרגשות ומחפש מה ימשוך את עיניו. ואז אני רואה אותו נעמד, עיניו בורקות וספר גדול בידיו. ״אבא״, הוא קורא, ״תראה, תיבת נח!״. בכריכת הספר מצויירת התיבה, והכותרת היא ״סיפורי התורה לילדים״.

אני מנסה להסב את תשומת ליבו לספרים אחרים, אבל הוא כבר מדפדף בספר בהתרגשות ופולט מדי פעם קריאות ביניים. ״אדם וחווה!״. ״מגדל בבל!״. ״בני ישראל במצרים!״.

האתאיסט הקטן שלי. להמשיך לקרוא

ספרים רבותי ספרים

רשומה רגילה

התחלתי להקריא לרותם ספרים מאז שהוא היה בערך בגיל חצי שנה.

לא שהשליתי את עצמי שהוא מבין את מה שאני מקריא, או שהוא קולט מה זה בכלל ספר – אבל התחלתי לעשות את זה בשביל לייצר הרגל. זה היה טקס קבוע כל יום לפני השינה – רגע אחרי האמבטיה, היצורון הקטן מנוגב היטב ולבוש בפיג׳מה, מוכן לשנת לילה – ואז ספר.

בהתחלה הוא היה נע במקום בחוסר נוחות, מחפש משהו באמת מעניין לעשות, ואני לא התעקשתי – אם הוא רוצה לסיים את הקריאה, אין בעיה. זה לא חובה, זה רק בשביל הכיף. אבל עם הזמן הוא החל להיות מרותק יותר לדיבור שלי ולציורים שמלווים את הספרים. אני זוכר רגע אחד מיוחד, בסביבות גיל שנה, ששכבתי על המיטה והקראתי לו כהרגלי, ואז קלטתי את העיניים שלו נעוצות, לא בספר – בי. הבטתי בו וראיתי את העיניים הגדולות שלו מרותקות אלי, ובייחוד לפה שלי שמדבר ומקריא. הבעת שלווה וביטחון נסוכה על פניו. זה היה מה שקיוויתי שיבוא בתהליך ההקראה – הספרים עצמם לא היו הדבר המשמעותי ביותר, או ליתר דיוק הם היו רק חלק מהדבר המשמעותי. החשיבות האמיתית תמיד היתה האינטימיות ביננו.

לפעמים הייתי מקריא לו ספר מפחיד במיוחד (לגילו) או מרתק במיוחד (גם, לגילו…), והייתי חש את היד הקטנה שלו מגששת ותופסת את הזרוע שלי בהיסח דעת – עיניו עדיין היו מרותקות לציורים שבספר, פתוחות לרווחה ושותות את הסיפור.

book

 

גדלנו מאז. גם הוא כילד וגם אני כאבא, והקירבה הסיפורית העמיקה. מבהייה בציורים הוא החל להבין את הסיפורים ולהשאב לעלילה. למרות ששנינו קראנו את אותו ספר אלף פעם ויודעים בדיוק מה קורה בו – אנחנו נשאבים. באיזשהו מקום אולי זה בגלל שאנחנו מכירים את הספר טוב כל-כך – ההשאבות פנימה היא בטוחה, מוכרת. רותם יודע ששום דבר רע לא יקרה לו שם, שהוא בטוח, ולכן ניתן לשחרר את הדמיון לכל עבר.

לפני חודש התחלתי להקריא לו את ״הקוסם מארץ עוץ״ (הספר המקורי), וחזרנו קצת לתקופת ההתחלה הבוסרית. רותם שוב בוהה בי ואני רואה שהוא לא מבין חלק ניכר מהמילים, אבל שנינו נהנים מהחוויה. של להיות ביחד, לשקוע במשהו גדול מאיתנו, לאחוז ידיים כשהמכשפה תופסת את דורותי או כשהקוסם מראה עצמו ככדור אש גדול, ולחייך בהקלה כשהמכשפה נמסה וכל החברים ניצלים. ולמרות שהוא לא מבין הכל, הוא מבקש עוד פרק ועוד פרק, וזה המדד המשמעותי ביותר עבורי.
ועכשיו עוצרים. המשך בפרק הבא. 🙂