גידול שלושה ילדים היא מטלה לא זולה ומאתגרת כלכלית. גן פרטי לתינוקות, נסיעות, חוגים, המון בגדים, אוכל למשפחה. מעמסה כלכלית רצינית, ולכן החלטתי יום אחד לשטוח את הבעיה לפני הילדים בכבודם ובעצם.
לקחתי מהמתלה על הקיר את משרוקית זימון הילדים ושרקתי בה שתי שריקות מהירות שמשמעותן ״פגישה משפחתית״. אחרי שכלום לא קרה, כמו שציפיתי, קראתי להם בקול. הם הגיעו כשבראשם נטע, צועדת בגו זקוף וידים מאחורי הגב בהקשב, אחריה עומר מקפץ ומצחקק, ו…
״רותם?״ קראתי למסדרון הריק. להמשיך לקרוא
ישבתי מעברו השני של השולחן, מול ראש הצוות שלי. עינינו נעוצות אחד בשני במשחק שליטה פרימיטיבי, בודקים מי ימצמץ ראשון.
לא מצמצתי.
״אני לא בטוח שאתה מתאים לצוות״, הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. זו היתה פעם ראשונה שדיברנו יותר מעשר שניות בשלושת החודשים שאני עובד שם. רוב הזמן לא ראיתי אותו, ופתאום – פגישה אישית.
״אתה לא עשית שום דבר משמעותי״, הוא המשיך, ״אתה מבין, אני בעצם מרגיש שאתה די…״. אבל הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר והביט בי בציפיה.
״… מיותר?״ השלמתי בשבילו.
נראה שרווח לו, והוא הנהן, פניו מורכנות.
השבוע הבאתי את נלה, הכלבה שלנו, לעבודה. זו פעם ראשונה שאני מביא אותה כשהמשרד מלא (בפעם הקודמת הבאתי אותה במהלך חופשת פסח), וקצת דאגתי. החברה בה אני עובד מאפשרת הבאת כלבים, וכתוצאה מכך בקומה שלי יש באופן די קבוע כארבעה כלבים שמסתובבים חופשי בין העובדים. נלה היא כלבה דומיננטית, וחששתי מבעיות. ובדיעבד לא לחינם. להמשיך לקרוא
