מיתוס נפוץ בעולם העסקי הוא שעסק חדש צריך כשנתיים קשות של הפסדים עד שההוצאות וההכנסות מגיעים לאיזון ומתחילים לראות ממנו רווחים.
אני שכיר, אז כל מה שאני יכול הוא רק לצטט את המיתוס הזה ולא לערוב לדיוקו, אבל אני יכול לומר שהוא דייק בצורה די מלאה בהתייחסו לסטארטאפ שלי ושל שותפתי.
אני מדבר כמובן על נטעומר בע״מ. להמשיך לקרוא
בשנה האחרונה מופצת שוב ושוב בפייסבוק תמונה של קהל גרמנים גדול, כולם עומדים מתוחים ומצדיעים במועל יד, ובין ההמון הזה עומד אדם כשידיו שמוטות ומבטו אומר ״תגידו, נדפק לכם המוח?״. הכיתוב המלווה את התמונה הוא לרוב ״Be this guy״.
לא משנה שאני לא ממש מסכים עם המסר הזה, מכיוון שללכת נגד הזרם באופן קבוע לא אומר שאתה בהכרח עושה משהו נכון (למשל מתנגדי החיסונים או כל מאמיני הקונספירציות באשר הן), אבל אני חושב שנסכים כולנו על דבר אחד – קשה מאד להיות האיש הזה. קשה מאד להיות זה הפועל אחרת מכולם, ויודע שיהיו לכך כנראה השלכות חמורות. קשה להיות לבד.
לעומת זאת אם אתה חלק מתאומים… להמשיך לקרוא
משהו מקולקל בנטע.
זה התחיל כשראיתי אותה גוחנת אל הרצפה ואוחזת במכונית צעצוע בידיים. היא הניעה אותה הלוך ושוב, ונראה שהיא נהנית מהצלילים שהמכונית משמיעה. מדי פעם היא השמיעה צלילי ״בררר״, חיקויים של כלי רכב ממונע כלשהו. היה נראה שהיא נהנית מאד מהמשחק, למרות שלא מדובר בערכת כלי המטבח הקטנים שקנינו במיוחד בשבילה. להמשיך לקרוא
באחד הלילות התעוררה נטע ולא הצליחה לשוב לישון בגלל צינון עיקש. נזלת טפטפה ללא הרף מאפה מונעת ממנה לנשום סדיר, וזה עצבן אותה. העירנות שנכפתה עליה הובילה אותה להחלטה שאין טעם לחזור לישון – היא תקום ותטייל בבית ב-23:00 בלילה, כי אם אי אפשר לישון אז כנראה שזה לא באמת חשוב כל-כך. הלא כן? ניסיתי להרדים אותה בשיטות שונות (רק אלו המאושרות על ידי אמנת ז׳נבה) אבל העירנות רק התגברה. עליתי איתה למעלה לחדר של עומר ושלה וניסיתי שם לנדנד אותה על הידיים ולהחזיר לה את הרוגע והשקט שיכולים להוביל לשינה. להמשיך לקרוא
במשך אלפי שנים החסירו הורים מליארדי שעות עבודה בגלל ילדים חולים. בין אם מדובר בעבודה במשרד, בבניית פירמידה או בציד ממותות – ילדים חולים תמיד היוו סיבה משמעותית להחסרת כח אדם. הביטוי ״רומא לא נבנתה ביום״ נולד מכך שקלאודוס צ׳יקצ׳קוס, בונה רומא האגדי, התעתד לסיימה ביום אחד – אבל אז נודע לו כי בנו התינוק משלשל. כל אותם עידנים של התרבות האנושית ניקרה השאלה במוחות ההורים העייפים: עד מתי? זה לא נגמר מתישהו? להמשיך לקרוא
ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה, אז מן הסתם אין שמחה וברכה כמו תאומים, ההנאה כפולה. עדיין, עם כל הדבש הזה הורים לתאומים מוצאים את עצמם פעמים רבות מתנדנדים בין שפיות לאשפוז במוסד הסגור, כנראה כי באמת יש דבר כזה כמו ״יותר מדי טוב״.
ערב סגירת 10 חודשים עם מלאכי החבלה המתוקים שלנו, אנסה לשתף אתכם טיפה במה שלמדתי בתקופה הזו על העולם הייחודי של גידול תאומים. אני מקווה שתמצאו את הרשימה הזו מועילה, בין אם אתם הורים לתאומים שמחפשים עצות, ובין אם אתם הורים לילד אחד שרוצים לצחוק על הורים לתאומים ולהרגיש שבורכתם, ובמקרה הזה – תחנקו.
הערה: הטקסט נכתב בלשון נקבותים אבל הוא פונה כמובן לכל המינים (אני מסתכל גם עלייך, ערבה, למרות שאת לא מפסיקה לבכות). להמשיך לקרוא
״אֲנִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מִשְׂחָקִים נִפְלָאִים,״
אָמַר הֶחָתוּל.
״יֵשׁ לִי תַּעֲלוּלִים בִּכְלָל לֹא רָעִים,״
אָמַר חָתוּל תַּעֲלוּל. להמשיך לקרוא
כשאתה קורא ספר, יש חלוקה ברורה בין הפרקים. כל פרק מסתיים על-ידי סגירת נושא הפרק או על-ידי יצירת נקודת מתח – משהו שמציין ״עצור, הפסקה. תיכף מתחיל משהו חדש״. בחיים זה לא ככה. פרק חדש מתחיל במהלך הפרק הקודם, סתם ככה פתאום. אתה קורא על הגיבור שהולך לגן ומשחק עם בובות של דינוזאורים ובונה בקוב… ופתאום פרק חדש נכתב, מכסה את הבובות והקוביות בשכבות נוספות של מציאות ומשנה את כל השגרה של הפרק הקודם. מבלבל. מאתגר.
ביום שבת בבוקר החל פרק חדש. בשורות ראשונות רוויות גבורה, כאב, חששות ואתגרים חדשים, הטקסט שניגלה מרמז על עולם חדש שמחכה להתגלות. עוד הרפתקאות. שישו ושימחו שינו את צורתם ותפקידם, משרטוטים ביד גסה של גיבורי הפרק הבא, עדיין בדמיונה של הסופרת הג׳ינג׳ית, לגיבורים בשר ודם בשם עומר (הבן) ונטע (הבת).
כמה פעמים קורה לכם שאתם ממתינים יום שלם בחרדה למשפט אחד שייאמר, שיכול לקבוע כיצד תיראנה השנים הקרובות בחייכם? שיכול להכריע כמה שעות תישנו, כמה קרוב תגיעו לתשישות ולתיסכול? לרוב המשפטים שאנו אומרים ביומיום אין כח כזה. אבל לפעמים זה קורה. כמו ביום ראשון השבוע.
