משחקי הרעב

הורותגוזלים רעבים
רשומה רגילה

עומר, קטן ועטוף היטב בשמיכת פליז ירוקה, שוכב בזרועותי ומביט למעלה. עיניו הסקרניות סוקרות את העולם שסביבו, ופניו מתעוותות מדי פעם על סף בכי. הוא רעב. אני מנדנד אותו ושר לו, מנסה להעלים לרגע את הרעב.

״עו-אומר, עו-אומר, עומריקו-קו״ אני משלב את שמו בנעימת הפתיחה של סמי הכבאי. הוא מביט בי ועיניו נפערות בייאוש. ״לא״, הן אומרות, ״פה אין אוכל! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות איפה שיש אוכל!״. הוא מתפתל בידיי ומנסה לדחוף אותי בזרועותיו הקטנות, בזמן שאני מצידי מגביר את מאמצי ההרגעה. יבבותיו מתגברות. להמשיך לקרוא

שירים על גידול ילדים

הורותאבא עייף
רשומה רגילה

אחד הדברים שממש מוזר לי מאז ומתמיד הוא הפער העצום בין כמות השירים שנכתבים על גידול ילדים לבין שירים שנכתבים על אהבה נכזבת. אם אתה לוקח את מצעד 100 השירים של השנה ויורק עליו (לא לעשות את זה באמת, זה מגעיל) אתה בטוח פוגע בשיר שעוסק באהבה זו או אחרת של בינו לבינה. אבל משהו על ילדים? כלום, פחות או יותר. וזה ממש לא ברור, בייחוד שזה אחד מהחלקים המשמעותיים ביותר בחיים ורגע נטע בוכה כבר חוזר

borders

להמשיך לקרוא

פרק ג׳

הורותתאומים נולדו
רשומה רגילה

כשאתה קורא ספר, יש חלוקה ברורה בין הפרקים. כל פרק מסתיים על-ידי סגירת נושא הפרק או על-ידי יצירת נקודת מתח – משהו שמציין ״עצור, הפסקה. תיכף מתחיל משהו חדש״. בחיים זה לא ככה. פרק חדש מתחיל במהלך הפרק הקודם, סתם ככה פתאום. אתה קורא על הגיבור שהולך לגן ומשחק עם בובות של דינוזאורים ובונה בקוב… ופתאום פרק חדש נכתב, מכסה את הבובות והקוביות בשכבות נוספות של מציאות ומשנה את כל השגרה של הפרק הקודם. מבלבל. מאתגר.

ביום שבת בבוקר החל פרק חדש. בשורות ראשונות רוויות גבורה, כאב, חששות ואתגרים חדשים, הטקסט שניגלה מרמז על עולם חדש שמחכה להתגלות. עוד הרפתקאות. שישו ושימחו שינו את צורתם ותפקידם, משרטוטים ביד גסה של גיבורי הפרק הבא, עדיין בדמיונה של הסופרת הג׳ינג׳ית, לגיבורים בשר ודם בשם עומר (הבן) ונטע (הבת).

להמשיך לקרוא