בעין הסערה

הורותרמבו
רשומה רגילה

3 פעמים תוך רבע שעה. ג׳יזס.

אין רחמים? כמה באמת אפשר להחזיק מעמד ולהבליג כל פעם? במהלך היום היו כבר לפחות 15 אירועים, וזה בלי לספור את ה״כמעט״-ים, הפעמים שכמעט היה ארוע אבל נעצר ברגע האחרון. אותי זה מתיש. אני מרגיש שכח העמידה שלי נשחק יותר ויותר. לפחות שקט בלילה.

כן, אני יודע שיעבור עוד זמן רב עד שהתקפי הזעם (tantrums) ייעלמו, אבל ישנם ימים שזה בלתי אפשרי. ימים שבהם כל דבר מרגיז אותו, כל דבר קטן יכול לגרום לו להתפרץ. אני מבצע פעולה שביצעתי מליון פעם בעבר כמו להוריד לו כוס מהמדף, ופתאום הוא כבר לא לידי – הוא שרוע על הרצפה בוכה בטירוף, פניו שטופות דמעות. וכשאני מנסה לחלץ ממנו מה קרה, הוא מתייפח לי ש״אבבכ ככהבלי בלגבהת גגגהה״, יבבות קורעות את המילים ללא יכולת שליטה. אז אני ממתין שהוא יחזור לעולם הדיבור הקוהורנטי ושואל שוב, ואז מקבל תשובה יותר מובנת: ״אבל אני רציתי להוריד את זה, זה לא הוגן שאתה תמיד תוריד את זה!״. נכון, אני מסכים איתו, זה לא הוגן, אבל איך הייתי אמור לדעת את זה שאתה רוצה הפעם? אני אמור  להיות קורא מחשבות?

והקטן מהנהן בתשובה.

לא קל להתעסק עם בני 4. מצד שני, גם לבני 4 לא קל להתעסק עם העולם. רותם מרגיש שהוא יכול לעשות כבר המון דברים, והוא מת להשתחרר ממגבלות העולם הפיזי שסביבו. אבל העולם עוד לא מוכן לגדילה המהירה , והאמת היא שגם אנחנו, ההורים שלו, עוד לא כל-כך. אנחנו עוד עושים עבורו מתוך הרגל דברים שהוא יכול לעשות לבד, וזה אכן מתסכל. זה, וכשצריך לצחצח שיניים לפני השינה. וכשאני פותח לו את המשחה כשהוא רצה. וכשאני שוטף במקומו את המברשת. וכשאני לא מכסה אותו. וכשיש בשמיכה קפלים. וכש…

אני תוהה אם הרעיון לספר ״ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד״ צץ במוחו של רוברט לואיס סטיבנסון כשצפה בילדו בן ה-4 שרוע על הרצפה, בועט וצורח, רגע אחרי שחייך אליו במתיקות האופיינית לו. או הקומיקס של הענק הירוק.

הענק הירוק

התקף זעם – אילוסטרציה

 

מה שעוזר לי לעבור את הטירופים האלה הוא לזכור שזו לא אשמתו. רותם היה שמח לא למצוא את עצמו במצב התיסכול הזה ולבלום אותו, אבל זה עוד גדול מדי לילד בגילו. בגיל 4 קליפת המוח הקדם-מצחית (Prefrontal Cortex) רק מתחילה להיבנות, והתהליך יסתיים לאחר גיל ההתבגרות. קליפת המוח הזו אחראית על התפקודים ה״בוגרים״ שלנו – על היכולת שלנו לשלוט בדחפים, להרגיע רגשות עזים, לנהל את חיינו. בלעדיה הילד הוא כמו קליפת אגוז ששטה על ים סוער. ההורים שלו יכולים לכעוס עליו ולדרוש שיפסיק עם התקפי הזעם עד מחר – הוא פשוט לא יכול, הברקסים לא מחוברים.

אז מה שנותר הוא לנשום עמוק, לאחוז בתורן ולחכות שהסופה תעבור את הספינה. גם אם לפעמים נראה שהסופה גדולה מדי – הספינה לא תתהפך, הכל יהיה בסדר. אם רק אזכור לנשום, להיות צוק איתן ולהתאזר בסבלנות.