רגע לפני הפיצוץ

הורותעשן פיצוץ מרוחק
רשומה רגילה

הסוכן ג׳ונסון רכן אל החבילה הקטנה, מצחו נוטף זיעה וידיו רועדות. הוא שלף ממחטה מכיסו ומחה את הזיעה ממצחו בתנועה מהירה, עוצר אותה מלטפטף לתוך עיניו מתחת למשקפי השמש השחורים שלו ולהסתיר ממנו את המצב. הוא בלע את רוקו בעצבנות.

״אני הולך לחתוך את החוט האדום״, הוא אמר בקול צרוד וקירב את ידו האוחזת באולר אל החבילה.

״השתגעת?!״, נשמע קול מאחוריו. הסוכן סטיבנס, לבוש בחליפה זהה ומשקפים שחורות תואמות, הניח ברכות את ידו על כתפו השמאלית של הסוכן ג׳ונסון, עוצר אותו מפעולה פזיזה, ״מה זה יעזור?״

״זה תמיד האדום. זה תמיד האדום. זה תמיד האדום!״ חזר הסוכן ג׳ונסון שוב ושוב על המנטרה, מנסה לשכנע את עצמו. לאט לאט החזיר לעצמו קולו את הביטחון המוכר. ״זה תמיד האדום!!״ הוא קרא, קולו יציב מהרגיל.

״יש לנו עוד שתי דקות״, אמר הסוכן סטיבנס, ״זמן מספיק לחשוב על זה שוב״.

״אין על מה לחשוב״, ניער הסוכן ג׳ונסון את היד מכתפו וחש את הזעם בתוכו משתלט על הבהלה שהיתה בו עד לפני רגע. ״אלו לכל היותר שתי דקות, אתה לא יודע אם לא יהיה פיצוץ קודם. אני לא אתן לזה לקרות!״, הוא שאג והפנה את פניו לסוכן סטיבנס, ״לא יהיה פה פיצוץ, לא במשמרת שלי!״

״אתה יכול לחתוך כמה חוטים שתרצה״, ענה לו הסוכן סטיבנס בשקט, ״אבל אתה לא יודע אם זה יעצור את הפיצוץ או יגרום לו. מה שלא תעשה הפיצוץ יגיע, ואנחנו צריכים לקבל את זה כעובדה ולהתמודד עם ההשלכות״.

הזיעה חזרה לנטוף ממצחו של הסוכן ג׳ונסון. סטיבנס צודק, הוא ידע זאת עמוק בבטנו, במקום בו המתח יצר קשרים על גבי קשרים וגרם לקיבה להתכווץ. במקום בו הסוכן ג׳ונסון מכיר במציאות ויודע שאין להילחם בה. שום חוט לא יעצור את הפיצוץ.

הוא הביט בעיניים קרועות לרווחה ומבוהלות בחבילה שמולו. בערימת השמיכות שכבה פעוטה בת שנתיים, עיניה אדומות מעייפות ובידיה ספרים. היא דפדפה בעצלתיים בספר העליון בערימה, מתקרבת לסופו. הספרים האחרים בערימה היו קשורים אחד לשני בחוטים צבעוניים, שומרים עליהם שלא ילכו לאיבוד.

נותרה חצי דקה בטרם הפעוטה תסיים את הספר, ואז היא תסתכל על שאר הספרים שאצלה ותחליט אם היא מעוניינת להמשיך להיות בשקט ולקרוא עוד ספר, או שהיא מתכוונת ליפול על הרצפה בהתקף זעם הכולל צרחות ויבבות כי… אולי כי היא לא תאהב את הספרים שאצלה, אולי כי הסדר שלהם לא יתאים לה, אולי כי… סתם. כי זה מה שהיא עושה.

הפעוטה סיימה את הספר וסגרה אותו, בוהה על הספרים המונחים עליה, מושכת בחוטים, מתלבטת מה תעשה עכשיו. היא הרימה את מבטה והביטה ישירות בסוכן ג׳ונסון, שניסה לעוות את פניו בחיוך מרגיע ככל שיכול. טיפת זיעה נטפה ממצחו על הספר הסגור. הפעוטה בהתה בספר בחוסר אמון, פניה התעוותו והיא פערה את פיה, לקחה נשימה עמוקה ו…

***

עומר ונטע ישובים על כיסאות ליד שולחן בבית קפה, מלקקים בהנאה גלידות שנוזלות על ידיהם ועל בגדיהם.

*קליק*

עומר, נטע, ורותם במושב האחורי של המכונית מעיפים בובות אחד על השני ונקרעים מצחוק.

*קליק*

גידול ילדים הוא אוסף של תמונות. אנחנו מצלמים אותם, בוחרים את היפות ביותר ומאפסנים אי שם במחשב (או באלבום תמונות, למשקיענים שביננו). אוסף של רגעים שהכל בהם טוב ורגוע, שכיף בהם. כשהילדים בני שנתיים מצלמים מהר, כי כל רגע יכול להפוך להתקף זעם שלהם. רגע אחד הם צוחקים ונראה שהם נהנים, ורגע שני הם מטיחים את גופם הקטן ברצפה ביבבות וצרחות של עגל שחוט בגלל שהם רצו להחזיק את הבובה הזאת בעצמם לבד, ואבא נגע בבובה לרגע והרס להם לגמרי את כל העצמאות. ושום תחינה, שום ליטוף ושום חיוך לא ירגיעו אותם כי הדבר הכי גרוע בעולם קרה להם עכשיו והם מתפרקים לרסיסים.

התאומים בני שנה ועשרה חודשים אבל נטע, מבחינתה, כבר במשבר גיל שנתיים, מנווטת בין הקטבים המרוחקים של הנאה וטנטרום1 כספן שיכור. כל מחווה, מילה או תנועה יכולה להיות הניצוץ שיצית את חבית אבק השריפה שבתוכה והיא תתפרץ.

הפתרון? לקבל שזה המצב, שאין שום דבר שניתן לעשות כדי להמנע מטנטרומים, ולזכור שזה שלב חולף. הילדה מתפרצת בצרחות על הרצפה? יופי לה, שתגיד לי כשהיא מסיימת, אני אמתין בסבלנות. לרוב התקפי הזעם מתבטאים בהתפרצות חזקה, המלווה בתומה בבכי חזק נטול היסטריה. כשמגיע שלב הבכי הזה אני חוזר אליה ומחבק אותה, ואז היא מסוגלת להרגע ולעבור הלאה.

זה שלב חולף, ובינתיים במקביל להתקפים גדלים ילדים חייכנים, חכמים ומדהימים. ככה הם החיים עם ילדים בני שנתיים, אסופת תמונות יפות ופיצוצים גדולים לסירוגין. קליק. בום. קליק. בום.

קליק.

 

  1. התקף זעם, להורים המתחילים או ברי המזל שביננו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *