מעבדות לחירות כפולה – הג׳ינג׳ית

פוסט אורחפירמידות
רשומה רגילה

 

נתחיל מהסוף – אני מאושרת. כשאני חושבת על התא המשפחתי שיצרתי, אני מאושרת. יש לי בעל בן זוג מדהים, שותף ומעורב בכל דבר, פתוח, קשוב, שואף לטוב ביותר מבלי לוותר על אף אחד מאיתנו בדרך. יש לי ילד (או דינוזאור אוכל כל) בן 4.5 מתוק להפליא, שואב ידע כמו אטריות במרק עוף של סבתא, רגיש ואכפתי, עם חוש הומור שנון ומוצלח.
ולבסוף, למרות שלא הזמנתי שתי תוספות, בחרו להגיע לעולם שני ילדים מקסימים, בני חצי שנה כיום. אני עוד לא מכירה אותם לעומק אבל למעשה אני מכירה אותם יותר מכל אחד אחר. אני יודעת להגיד מתי כל אחד מהם עייף או רעב, מה מצחיק אותם, מה מרגיע אותם ובעיקר, מה החיבוק או הקול שלי יכולים לעשות עבורם. אני יודעת לקשר בין ההתנהלות שלהם בבטן לבין המציאות – עומר יצא ראשון בלידה בצורה חלקה וללא תקלות. הוא אכן תינוק נינוח, חייכן ומתמסר. נטע התהפכה בבטן בין בדיקה לבדיקה ובלידה עצמה לקחה את הזמן עד שהגיחה לעולם (חצי שעה). היום אפשר לראות כמה אנרגיות יש בגוף כל-כך קטן, את הסקרנות שגרמה לה לזחול ולהתהפך לכל הכיוונים בגיל מוקדם ואת האופי הג׳ינג׳י המתגבש.

borders

הידיעה על התאומים הגיעה אלי בהפתעה, לא הייתי מוכנה נפשית. הרופא בדק שההריון תקין ועל הדרך בישר את הבשורה. לקח לי זמן ״לעכל״ אבל לא הפנמתי את העובדה עד הלידה עצמה.
ההריון עצמו עבר בלי תקלות למעט סכרת הריון שכבר הכרתי מההריון הראשון. בחודש השביעי הרגשתי שאני כבר לא יכולה לבצע פעולות פשוטות כמו להתכופף, להרים חפצים או פשוט ללכת אז נכנסתי לתקופת שמירת הריון במשך חודש עד הלידה או במלים אחרות – להישאר בבית ולא לעשות כלום. מי שמכיר אותי, יודע שזו משימה לא פשוטה אז ניצלתי את הזמן לקריאת ספרים וצפייה בסדרות טלויזיה אהובות.
אולי בזכות העובדה שמדובר בהריון שני, הלידה התנהלה בצורה מהירה וטובה. לא הרבה אחרי שהגעתי לבית החולים עם ירידת מים החלו הצירים התכופים וההתקדמות לפתיחה מלאה היתה מהירה. מצאתי את עצמי בחדר ניתוח (רשת ביטחון למקרה שאצטרך ניתוח קיסרי) קשובה להוראות המיילדת, וזמן קצר לאחר מכן הגיעו לעולם האוצרות החדשים לחיק המשפחה. יותר נכון לחיקו של אבא יואב, לאחר חיבוק חטוף מצדי לכל אחד מהם. הייתי בשוק מעצם העובדה שלא הייתי צריכה ניתוח ושכל התהליך, מרגע הגעתנו לבית החולים ועד אחרון הנולדים, נמשך 5 שעות בלבד.
כשזה הפך למוחשי, הלוגיסטיקה נתנה אותותיה והיה צריך להתחיל לייצר פתרונות יצירתיים. איך מחזיקים את שניהם יחד? האם זה אפשרי/בטיחותי? איך מניקים אותם? מה עושים כששניהם בוכים בו זמנית? איך מניידים אותם מחוץ לבית? האם אוכל להסתובב איתם בעגלה בנחת?
הם נולדו במשקל 2.230 קילו בשבוע 37, מאוד קטנים ביחס לבן הבכור, והשבריריות הזו קצת הרתיעה אותי בהתחלה אבל התחושה חלפה ככל שינקו וגדלו.
אני זוכרת שבשבוע הראשון הייתי בלחץ לגבי ההנקה כי יועצות ההנקה בבית החולים דיברו איתי על כל מיני שיטות של הנקה בו זמנית, ואני, יום אחרי לידה, מנסה בכלל להוציא את טיפת החלב הראשונה, ותוהה איך אצליח להניק שני תינוקות אפילו בזמנים שונים. אבל הזמן עשה את שלו, וכך גם החלב… מסתבר שהכל אפשרי וניתן להסתגל לכל מצב. שניהם ינקו כאילו עשו זאת מאז ומתמיד והגוף שלי התאים את עצמו לדרישות הקהל. אין זה מובן מאליו ולכן אני אסירת תודה.
היות וההנקה מעוררת תחושת רעב (אחרי הכל, האכלתי ונאכלתי בו זמנית), דאגתי לי לנישנושים מתוקים לכל שעות היממה. אהבתי להכין אותם במו ידיי וכדי ליעל את הזמן, הנחתי את שני הזאטוטים בטרמפולינות לידי במטבח, ממש כאילו ישבו לראות הצגת יחיד. הרגשתי שיש לי קהל וחובת הבידור חלה עלי, ויחד עם זאת רציתי להמשיך בשגרה עם מינימום הפרעות או ויתורים. היה לי נעים לגלות שהיה מי שראה בי מקור להשראה מבחינת הגישה שלי לטיפול בתאומים וההצלחה לנהל שגרה שפויה. מאוד חששתי מההריון ומהלידה אבל משום מה היתה לי תחושה שאדע להתמודד עם ה״מולטיטסקינג״ שאחרי…

עם הזמן, אזרתי אומץ לצאת עם התאומים מהבית. נשמע פשוט ושגרתי למדי, אבל לא כך המקרה אצל הורים לתאומים. דמיינו סיטואציה של אמא בחנות, מנסה לנהל אורח חיים שגרתי ונורמלי, ושני הקטנים כאילו מתאמים עמדות ומתחילים לבכות בו זמנית. את מי מחזיקים קודם? מה עושים עם התאום שמבין שקיבל את המספר 2 בתור ולכן צורח עוד יותר חזק? במקרים כאלה, אפשר לאבד עשתונות ולצרוח יחד איתם (נשמע לי משחרר למדי…) או לחילופין אפשר להיעזר בסביבה (עומר פעם הוכתר כעובד הצעיר ביותר של סטימצקי. היה לו תג והכל…). אז ספונטניות היא לא ממש שם המשחק כאן אבל לא מומלץ להזניח אותה לגמרי.
עם תאומים אין רגע דל – אחד שבע, השני רעב, אחד מתעורר, השני רוצה לישון, לפעמים שניהם רוצים חיבוק באותו זמן. ברגעים כאלה דיברתי איתם או שרתי להם ולעתים היה נדמה שהם מקשיבים…
כשיש שניים, הסביבה משווה ביניהם, כמעט באופן אוטומטי. בכל ספר להורים לתאומים אפשר למצוא את המסר של הנבדלות לצד הביחד, ממש כמו זוג נשוי. עם הזמן, שמתי לב לזה יותר וממש הפריע לי כשאנשים אמרו לי – היא כבר…. הוא עוד לא… היא יותר… וכו׳. אחד היתרונות בתאומים לא זהים ממין שונה הוא שאפשר מראש להסיר את עקרון ההשוואה בשל המגדר השונה – פשוט להגיד לסביבה שהם שונים מעצם היותם בן ובת ולכן לא כדאי להשוות. אבל האמת היא, שגם אם היו בני אותו מין, הייתי מבקשת להפסיק להשוות. הם שני ילדים שונים שבמקרה הגיחו לעולם באותה הסעה. מניחה שזה אתגר שילווה אותנו במהלך השנים, לתת לכל אחד מהם  להרגיש שהוא מיוחד ולא על חשבון או בהשוואה לשני.

היו אנשים רבים שאמרו לי שהם מאחלים לעצמם תאומים ושאלו איך זה לגדל אותם. עניתי שזה קשה אבל כיף גדול. אין טעם לייפות את המציאות למרות שלא הייתי רוצה להרוס חלומות. יש גם מי שדואג להזכיר לי שיהיה לי קשה לפחות עד גיל שלוש. כאילו יש תאריך תפוגה לקושי הסובייקטיבי ממילא…

borders

הילדים הסתגלו השבוע למשפחתון החדש בקלות ואני חוזרת לעבודה בעוד כמה ימים. האמנם יציאה מעבדות לחירות?  נכון שהיו הרבה רגעים קשים, שחלקם עוד ילוו אותנו בהמשך, אבל האם חזרה לעבודה נחשבת לחירות? אולי נכתוב על זה בפעם אחרת… אבל בלי להתחייב, אחרי הכל, יש לי תאומים.

 

התאומים

האוצרות שלי