אחרי שעה וחצי של השכבת התאומים לישון, מצאתי את עצמי נדהם מול הגבורה בה נטע נלחמה בשינה, לא נותנת לה אחיזה. החלטתי להקדיש לה את השיר הבא.

***

תִּימְרַת עָשָׁן דַּקָּה עוֹלָה
מֵעַל הַמַּחֲנֶה הַמֻּתָּשׁ,
דְּמָמָה, לִפְנֵי הַהֲמֻלָּה
של בֹּקֶר יוֹם חָדָשׁ.

שְׂדֵה הַקְּרָב צָבוּעַ דָּם
מֵעָלָיו מַלְהִיטָה הַחַמָּה.
שְׁחוּחָה גּוֹחֶנֶת בַּת אָדָם
מוּכָנָה לַמִּלְחָמָה.

עֵינֶיהָ נְחוּשׁוֹת, סְדָקִים צָרִים
פִּיהָ קָפוּץ לְקַו,
הִיא נֶעֱמֶדֶת, מְשָׂרֶגֶת שְׁרִירִים
מוּכָנָה לְבוֹא הַקְּרָב.

הוֹ, רוּחַ מִלְחָמָה קְדוֹשָׁה
הוֹ, אֹמֶץ לֵב וּבִּינָה
עוֹד יְדֻבַּר עַל אוֹתָהּ פָּשוֹשָה
הַנִּלְחֶמֶת בְּעֹז בַּשֵּׁנָה.

רוּחַ לוֹהֶטֶת נוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ
חַרְבָּהּ כְּבָר קֵהָה, נִשְׁבְּרָה
אַךְ הִיא לֹא תַּעֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ
הִיא עוֹמֶדֶת זְקוּפָה – וְעֵרָה.

“לֹא אָנוּם וְלֹא אִישָּׁן!”
אֶל מוּל הָרוּחַ הִיא תִּשְׁאַג,
עֵינֶיהָ אֲדֻמּוֹת כְּאֵשׁ כִּבְשָׁן
מַבָּטָהּ מְטֻשְׁטָשׁ ומְזֻגָּג.

הוֹ, רוּחַ מִלְחָמָה קְדוֹשָׁה
הוֹ, אֹמֶץ לֵב וּבִּינָה
עוֹד יְדֻבַּר עַל אותה פָּשוֹשָה
שֶׁנִּלְחֶמֶת בְּעֹז בַּשֵּׁנָה.