״יאללה יאללה״

הורותעארס
רשומה רגילה

כבר יותר מחודש שרותם נמצא בגן חדש. בגלל אירועים הקשורים לקשיי גמילה (שאולי אפרט בפוסט מאוחר יותר) נאלצנו להוציא אותו מגן עירייה ולהעביר לגן פרטי. ומכיוון שהמקום היחיד שהיה פנוי הוא בגן של ילדים בוגרים – רותם, עוד לא בן 4, נאלץ לעבור לגן שבו כל הגילאים הם 4 עד 5 פלוס.

ההתחלה היתה, כמו שהגננת תיארה, ירח דבש. הילדים קיבלו אותו בחיבוקים והתלהבות, ורותם החליק פנימה בקלילות והרגיש חלק מהגן במהירות רבה. עם הזמן ההתרגשות הראשונית שככה משני הצדדים ורותם החל להביא סיפורי תסכולים למיניהם (כמו פה למשל), אבל בקטנה. השורה התחתונה היא שעדיין כיף לו שם וכשבאים לקחת אותו הוא אומר ״אבל עוד לא שיחקתי מספיק!״ ומבקש עוד כמה דקות בחצר. פשוט תענוג.

אבל ההשפעה של הפרשי הגילאים מתחילה להיות ניכרת עליו. הוא גדל, פשוט התבגר במהירות, ואימץ לעצמו שפה ומנהגים של ילדים גדולים. זה כל-כך מוזר, בייחוד שהתמימות של בן ה-3 עדיין קיימת אבל המילים היוצאות מהפה הן של בן 5. ״מה, אתה לא מבין?״ הוא פולט בנימת קול מתריסה פעם אחת כשאני שואל אותו שאלה, וכשאני פותח עיניים גדולות מולו ושואל ״איך אתה מדבר?״ הוא מביט בי בחזרה, לא מבין על מה הרעש. ובפעם אחרת ״יאללה יאללה״ בזלזול, כמו איזה ערס קטן. חיקוי מוחלט של חבר זה או אחר, בוודאות לא מהבית.

מעניין לראות את ההשפעה הזו של החברים עליו. את רותם שמנו בגן לראשונה כשהוא היה בן 4.5 חודשים, אבל לפחות בשנה הראשונה הוא לא היה מודע במיוחד לנוכחות האחרים. הם לא עניינו אותו, פשוט בגלל שהוא עוד לא הגיע לגיל בו מתחילים ליצור קשרים חברתיים. מהרגע בו התחיל להתעניין ממש בחבריו לגן, בסביבות גיל שנתיים, ניתן לראות תהליך של בניית הזהות החברתית שלו, שהיא זהות נפרדת ממנו עצמו.

אפשר לומר שהוא בונה את המסיכות שלו, אותן מסיכות שכשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר אנחנו הולכים לקואצ׳רים ולסדנאות התפתחות עצמית להפטר מהן. אלו התדמיות שלנו, הצורה בה אנחנו מתבטאים ונראים בחברה. אבל לא ניתן לוותר עליהן באמת, בייחוד בגילאים הנמוכים – הן אלו שמספקות לנו חברה, בני זוג ואהבה.

אני זוכר שכשהייתי ילד נהגתי להחליף את חלק מהביטויים שלי בהתאם לתגובות חברתיות. סוג של התנסות בהתבטאויות שונות – בדיקה מה ״עובד״ ומה לא. למשל כשנפרדתי מחברים הייתי אומר בהתחלה ״שלום״. אחרי זה במשך תקופה מסויימת אמרתי ״see ya״, אבל לא הבינו אותי אז זה לא תפס. אחרי זה ניסיתי ״צ׳או״, ובסוף התמקמתי על ״ביי״ הבנאלי אך שימושי. כל הניסויים האלו היו לא מודעים, כמובן – הם פשוט קרו, כחלק מתהליך הגדילה החברתית.

ועכשיו רותם מנסה עלינו דברים, וזה מרתק. כמו גלגל ברולטה שמסתובב ולרגע נראה לך שהכדור עוצר על ״3״ אבל לא – הנה הוא ב-״12״ ועכשיו ״18״ ו…. הוא זז. זה תהליך ארוך מאד שהדמות החברתית שתצא ממנו תתייצב רק בשנות ה-20 לחייו.

אבל הדבר המעודד אותי כצופה מהצד בתהליך הוא שזו רק מסיכה. רותם יכול לבטא את עצמו באלף צורות, לאמץ צורות התנהגות שונות, אבל רותם שבפנים יהיה תמיד אותו רותם. עם רגישויות גבוהות לסביבה, עם זהירות גבוהה ותשומת לב לפרטים, עם סקרנות ושובבות. אז שיבטא את עצמו איך שהוא רוצה כלפי חברים שלו – אני זוכה לראות אותו במלוא הדרו כשאני נותן לו נשיקת לילה טוב, וזה כל מה שאני צריך.