צפירה

הורותתהלוכה של תזמורת הילדים במרכז העיר לכבוד יום העצמאות
רשומה רגילה

ערב יום הזכרון.

רותם יוצא מהמקלחת לפני השינה, מכוסה במגבת, קופץ למיטה. אנחנו משתוללים כהרגלנו – סוג של התגוששות/חיבוק עם הרבה שמחה. הג׳ינג׳ית נעמדת ליד המיטה, מוכנה לאחל לילה טוב.

פתאום שומעים את הצפירה מרחוק. רותם קופץ ממקומו, תופס את היד שלי וגורר אותי שאעמוד. ״עמוד דום!״ הוא קורא.

שנינו נעמדים ליד המיטה, והקטן נעמד, ערום, על המיטה.

אני מציץ בזווית העין על רותם. כל גופו מתוח ומלא גאווה על כך שהוא יודע מה לעשות, שהוא חלק ממה שהמבוגרים עושים. הוא מציץ בנו ורואה שאנחנו מרכינים את ראשינו, והוא מרכין גם את ראשו, נע מצד לצד בסוג של מנגינה פנימית שהצפירה מהווה לה קול שני. ככה עומד לידי המטר פלוס הקטן הזה, על המיטה, ערום, מרכין את ראשו לקול הצפירה, ורוקד.

אי אפשר שלא להתאהב בהם.